פורום התייעצות פתוח להורים

שלום רב בני בן 9 תלמיד כיתה ג , מאז תחילת כיתה א אינו מוכן לעלות לבד לכיתה בבוקר משער בית הספר ותמיד מחכה לחבר כדי לעלות איתו , במידה והגיע באיחור וכולם עלו לכיתה קשה מאוד לגרום לו לעלות והוא נכנס לפחד וחרדה ( היו גם פעמים שנאלצנו להחזירו הביתה) , לפני כשבועיים התחילה חרדה נוספת הוא נכנס לפחד שלא אגיע בזמן לקחת אותו מביה״ס ואנו מוכן ללכת לבית ספר הבקרים הופכים לסיוט ואם הצלחנו להגיע לבית הספר אז הצוות לוקח אותו בכוח , המצב מאוד לא נעים גם לנו וגם לילד ואנחנו חסרי אונים , כיצד נוכל לסייע לו?

היי שלי,

מדברייך ניכר כי הקושי של בנך מול ביה"ס מתחזק בהדרגה. תחילה הוא חשש להיכנס לבד לכיתה ויצר תלות כלשהי בחבר כדי להתמודד עם התחושות הלא נעימות, וכשעליו להיכנס לכיתה בנוכחות כולם זה מלווה במתח רב. כעת נוסף גם החשש להישאר בביה"ס מעבר לשעות הנדרשות- במידה ותאחרי לקחת אותו (וגם אז הוא יישאר לבד מול הסביבה).

הדרך העיקרית להתמודדות עם חרדות היא באמצעות חשיפות- אנו חושפים את הילד בהדרגה לגורם המפחיד, ומספקים לו דרכים להתמודד עם הרגש השלילי. למשל: תוכלו להתחיל להגיע לביה"ס בימים ובשעות קבועות אחר הצהריים, ולעשות יחד ריצה מסביב למבנה ולספור זמנים. לאחר מכן בהדרגה תיכנסו אל הכיתה ובכל פעם ש'תעלו רמה' בהתמודדות, תחשבו על דרך משחקית או חווייתית לעשות זאת דרכה. בנוסף, נסו לחשוב יחד מה יכול לעזור לבנך להירגע- אולי להביא תה קר בבקבוק? לתרגל נשימות עמוקות? ללחוץ כדור רך? תרגלו זאת יחד במהלך החשיפות. חשוב להסביר לבנך את החוויה של החרדה- רגש שעולה בהדרגה ומגיע לשיא תוך 10 דקות לערך, ואז יורד. לכן אפשר גם להתמודד איתו- כי אנו יודעים שהוא יחלוף בקרוב. ההבנה של מה שהוא חווה עשויה להועיל לתחושת השליטה שלו.
שימי לב שאת החשיפות ניתן לבצע גם במהלך החופש הגדול- כהכנה לשנה הבאה.

אמצעי נוסף בו תוכלו להיעזר הוא תומכים- נסו לגייס קרובי משפחה, חברים ומורים שייקחו חלק בתהליך ההתמודדות. למשל: סבא שמתקשר לבנך אחרי הלימודים ומחזק אותו- "שמעתי שהיום היה לא קל להיכנס לכיתה אבל התמודדת והצלחת! כל הכבוד!".

מכיוון שאת מתארת הידרדרות במצב ושכעת בנך מתחיל לסרב ללכת לביה"ס, חשוב להקפיד על הפחתת האטרקטיביות שיש בהישארות בבית, תוך הגברת המשיכה לביה"ס. למשל: במידה ובנך לא הולך לביה"ס, אימרי "היום לא הצלחנו להתגבר, ומחר נחשוב מה נעשה אחרת כדי שתצליח ללכת לביה"ס, כמו כל התלמידים". בנוסף, יש לשלול מסכים (פלאפון, טלוויזיה, מחשב) כדי שההישארות בבית לא תהפוך לפרס אטרקטיבי, אלא תהיה חוויה משעממת ברובה (אז אולי כבר שווה ללכת לביה"ס, שם לפחות יש חברים לשחק איתם). במקביל, על הילד להתקשר בכל יום שהפסיד לחבר ולהשלים את החומר הלימודי, וכמובן בכל ערב להכין מערכת ולהתכונן ללימודים (גם אם טוען שלא יילך). כך אנו מעבירים מסר ברור לילד כי הוא תלמיד וכי עליו לעמוד בכל הדרישות המלוות בכך.
כדי להגביר משיכה לביה"ס, הילד יכול למשל לקבל שיחת טלפון מהמחנכת שתאמר לו כמה היה חסר בלימודים, וכי היא מצפה לראות אותו מחר בכיתה וכך גם החברים. בנוסף, ניתן להכין טבלה עם כוכבים להחליט שאחרי X ימים רצופים בביה"ס הילד יקבל פרס קטן.

לסיום, מכיוון שהמצב שאת מתארת נמשך כ-3 שנים, נמליץ לבחון את האופציה של טיפול פרטני לילד, שיכול להועיל להבנת המצוקה והמסוגלות להתמודד איתה.

המקרה שאת מתארת הוא מסוג המקרים בהם המרפאה לסמכות הורים מתמחה, ולכן אנו מזמינות אותך לפנות לטיפול במידה והצורך יעלה בהמשך.

מצורפים גם קישורים רלוונטיים לנושא.

בהצלחה רבה,
צוות הפורום.

שלום,
יש לי 2 בנים (9.5 ו-7.5). התגרשתי לפני שנה כאשר הגירושין מורכבים ומול אדם לא קל אשר מערים קשיים גם היום. ברור לי כי ילדיי נפגעו ונפגעים מעצם הגירושין ובכלל.
שאלתי היא - בני הגדול נולד עם מזג לא קל אבל בשנה האחרונה, מאז הגירושין והתמודדות עם מעבר לדירה חדשה, והזוגיות החדשה של אביו, הוא נהיה כעוס יותר, משמיע קולות בכיתה, מציק לאחיו וצריך מאוד להתאמץ כדי שישתף פעולה בפעולות יומיומיות - להפציר בו להיכנס למקלחת/להכין מערכת וכיוצ"ב.
שאלתי היא כזו- הילד מסרב ללכת לטיפול בכל תוקף. הוא גם סרבן לחוגים/מסיבות יום הולדת /טיולים וכמעט כל דבר חוץ ממשחקי מחשב שהוא כן אוהב. הוא כן ביקש לגדל כלב אבל זה בערך הדבר היחיד שהוא רוצה. הוא יודע שיש בו כעס. הוא אמר לי שהוא כל הזמן כעוס ושהוא לא לא יודע למה הוא כעוס אבל שהוא יודע שהוא תמיד ככה- מאז שנולד לדבריו. הבעיה המרכזית היא שההתנהגות הזו מאפילה על כל האווירה בבית וגם פוגעת בו בביה"ס. אני כבר לא יודעת אם ההחמרה במצב היא בעקבות התחלה של התבגרותו או הסטטוס המשפחתי או שילוב של הכל יחד.
איך אפשר לקחת ילד לטיפול כאשר הוא מסרב בכל תוקף לכל הצעה שהיא?
אני אובדת עצות. הייתי בהדרכת הורים אך קשה מאוד ליישם את העצות כי הילד מסרב לכל פעילות ולמעשה אני נותרת בלי פתרון.
אודה לעזרתכם.
תודה רבה,

בקי שלום,

נשמע כי גם את וגם בנך מודעים לקשיים ולמזג הטבעי שלו. חשובה גם ההכרה שלך כי לאירועים שעברו על משפחתך אכן עלולה להיות השפעה על התנהגותו של בנך, דבר שנותן תקווה לכך שעל ידי היערכות מתאימה ניתן לסייע לך ולו.

תחילה, ביחס לכך שבנך לא רוצה ללכת לטיפול, את אומרת כי היית בהדרכת הורים וניתן להניח שקיבלת שם כלים שונים, חלקם מועילים יותר וחלקם פחות. האופן בו אנו ביחידה עובדים אינו מבוסס על שיתוף פעולתו של הילד, אלא על פעולות שעושה ההורה אשר בעקבותיהן מגיע שינוי גם אצל הילד. לכן במידה ותרגישי צורך, את מוזמנת להגיע אלינו ליחידה בה ננסה לתת כלים שאינם דורשים את הסכמתו של בנך.

בנוסף, היינו מייעצות שתעשי לעצמך חלוקה של הדברים אשר מפריעים מאוד בהתנהגותו של בנך, כמו אלימות או הפרעה בכיתה, לבין דברים שניתן להבליג עליהם. חלוקה זו תקל עלייך מבחינת כמות ה"מאבקים" שתיכנסי אליהם וכך בתקווה המצב בבית יירגע. עבור ההתנהגויות שתבחרי להבליג עליהם תוכלי להעיר במידת הצורך אך מומלץ שלא להיכנס לויכוח שילהיט את הרוחות.
לעומת זאת, עבור ההתנהגויות שתבחרי להגיב עליהם תוכלי להשתמש בעונשים או תגובות אחרות לבחירתך. בנוסף נמליץ לך להשתמש בתומכים, אלה אנשים נוספים מהתא המשפחתי הרחב, חברים, שכנים וכו'. אדם זה יוכל לפנות לבנך בעצמו ולהגיד כי שמע ממך על התנהגותו והוא מתנגד לה. כך לדוגמה לאחר התנהגות לא תקינה בבית הספר, יוכל האדם שתבחרי להתקשר או לבוא ולהגיד לבנך "אמא אמרה לי שעשית כך וכך בבית הספר, אני מסכים עם אמך שהתנהגות זו לא בסדר". בדרך זו תוכלי גם כך להקל על האווירה בבית וגם בתקווה לשפר את ההתנהגות בבית הספר.
תומכים יכולים לסייע לך גם בהוצאתו של בנך לחוגים או ימי הולדת. אם ישנו אדם חיצוני שאולי יגיע לקחת את בנך לפעילות אולי לבנך יהיה יותר רצון ללכת. בנוסף במידה והדבר קשור לבית הספר, טלפון מהמורה או מאחד החברים יכול גם כן להגביר אצל בנך את התחושה שהוא רצוי ויחסר אם לא יגיע.

בהצלחה רבה ואנו מזכירות שוב כי במידה הצורך את מוזמנת להגיע ליחידה,
צוות הפורום

יש לנו בן בן 29 שגר איתנו בבית.

הוא פרש מהלימודים באוניברסיטה.סובל מחרדה חברתית ועובד חלקית בעבודה שלא ממצא את היכולות שלו.

מאוד נשמח לקבל הנחייה כיצד אפשר להוציא אותו מהמצב הסטטי הנ"ל.

אנחנו חסרי אונים.פנינו לכמה פסיכולוגים ולא קיבלנו פתרונות שהתאימו לנו.

בתודה

היי אור,

הפורום נותן מענה לילדים בגילאי 7-17 לערך, והמקרה שאת מציינת אף נשמע מורכב ודורש מענה מפורט תוך הבנה מעמיקה של הסיטואציה.
אנו מפנות אותך למס' מטפלים פרטיים שמטפלים באמצעות שיטת הסמכות החדשה, ומומחים לנושא שאת מתארת-
יובל נוס מקבל בראשון לציון ובראש העין- 0523329405.
אוהד נחום מקבל בתל אביב- 0546999409.
במידה ואזורים אלו לא נוחים, את מוזמנת להיכנס לאתר "המרכז להעצמה הורית" (קישור מצורף), שם מופיעה רשימת מטפלים מומחים.

בהצלחה רבה,
צוות הפורום.

שלום,
הבן הבכור שלנו בן 13, אובחן בהפרעת קשב וקושי בויסות חושי ותחושתי בגיל 8. וזאת במקביל ללקויות למידה קשות (מה שיוצר תיסכול רב, בייחוד בהשוואה לאחיו). מאז גיל שלוש, הוא סובל מהתפרצויות זעם קשות ואלימות (שכמו יוצאת ממנו דמות אחרת לחלוטין, עם פנים מעוותות מכעס, וחוסר יכולת לתקשר או להקשיב. רק קללות ואלימות) הטריגרים לכך, משתנים ולא קבועים. האלימות מופנית בעיקר לציוד (הרס וניפוץ), אך לא פעם אל המבוגר המנסה להרגיעו. מצב זה יוצר מתח נוראי בבית, והשפעה קשה על אחיו. הוא לא מוכן לקחת את הכדורים להפרעת הקשב שלו, ובנוסף- הוא מתקשה לקום בבוקר לבית ספר. וכל יציאה מלווה בצעקות ומאבק, לאחר שהוא חוזר- הוא מצטער על מעשיו בבוקר. הקלנו עליו מאוד בחודשים האחרונים (על פי עיצה מקצועית בהדרכת הורים - שאנו עוברים פעם בשבועיים), והוא מקבל טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. יחד עם זאת, לא רק שהמצב אינו נרגע, אלא יחד עם מאפייני גיל ההתבגרות- זה מחריף. עד כדי סכנה ממשית לפגיעה באחרים ובעצמו. אנו לא יודעים אם להענישו לאחר ההתפרצות כי לרוב הוא באמת מלא חרטה וסליחה. יחד עם זאת, חוסר השלכה למעשיו ולהרס הפיזי (והנפשי) שהותיר אחריו- נראה לנו לא מתאים. נשמח לעיצה. תודה!

היי אפרת,

נראה כי אתם פועלים במגוון מישורים בצורה טובה ויעילה-
טיפול פסיכולוגי פרטני לילד, הדרכת הורים, ניסיון להקל בביה"ס- אלו כלים חשובים שעשויים עם הזמן להפיק שיפור בהתנהגות בנכם.
בזמן התפרצות, בנכם אכן לא מסוגל להיות קשוב לנסיונות הרגעה או הבנה, ולכן נסו להפגין איפוק ורוגע מצידכם, ולהגיב במועד מאוחר יותר לאחר שהמצב נרגע. תוכלו לציין בזמן אמת כי ההתנהגות לא מקובלת, וכי תחשבו כיצד להגיב אליה- אך את התגובה עצמה בשרו לו רק לאחר שהוא רגוע וקשוב.
אנו ממליצות כרגע להמשיך בתהליכים הללו ולמצות את העבודה שהם דורשים.
במידה ולא יחול שיפור, תוכלו לפנות אלינו במרפאה לסמכות הורית בשניידר. ישנם כלים ייחודיים שאנו עושים בהם שימוש, ומתאימים במיוחד למקרה שאתם מתארים.

אחד הדברים שיכולים להקל עליכם את ההתמודדות ואף להוביל לשינוי בהתנהגות הילד, הוא שימוש בתומכים.
נסו לגייס לעזרתכם משפחה, חברים, שכנים, וחישבו יחד כיצד הם יכולים לתרום לסיטואציה. למשל: כיוון שבנכם מתקשה לקום בבוקר לביה"ס, אפשר לחשוב על תומך שיכול להגיע לביתכם פעם- פעמיים בשבוע ולהוציא אותו ללימודים- "היי דני בוקר טוב, אני מחכה לך בסלון אז קדימה להתלבש, אני מכין לך שוקו לדרך ויוצאים עוד 15 דקות". פעולה זו גם תוריד מעט מעמסה מכתפיכם, וגם תהווה תפנית בעלילה מבחינת הילד שכעת צריך להתמודד עם אדם חיצוני. במקרים רבים המעורבות של אדם מחוץ לתא המשפחתי תוביל את הילד לשתף פעולה, או לפחות לגלות פחות התנגדות.

הרבה הצלחה,
צוות הפורום.

השאלה האם להעניש אחרי התקף זעם אלים - כלפי רכוש ובני אדם?
כי נראה שרוב הפעמים זה בלתי נשלט (בוודאי לאחר שזה התחיל) , ותמיד הוא מלא חרטה וכעס עצמי אחר כך.
האם עונש זה כלי יעיל, או רק ממחיש את כשלונו בשליטה עצמית?
(מצד שני, ברור שאי אפשר לתת לזה לעבור בלא כלום...)

היי אפרת,

מדובר בהתלבטות מורכבת כפי שהצגת- מצד אחד מדובר בהתנהגות שתרצו למנוע ולהבהיר כי היא שלילית, ומצד שני העונש יכול לקבל פרשנות ומשמעות אחרת מבחינת הילד, ואולי להיתפס כאינדיקציה לחוסר שליטה. לא קיימת תשובה חד משמעית לגבי מתן עונש, עליכם לחשוב באילו מקרים העונש ישרת אתכם באופן יעיל, והוא נראה לכם הכרחי.
עם זאת, נקודת הזמן בה אתם נותנים את העונש חשובה לצורך היעילות שלו- במידה ואתם כן מחליטים לתת עונש, יש לעשות זאת לאחר השהיית תגובה:
בזמן ההתנהגות השלילית יש להימנע מעימות, להיות רגועים ככל הניתן, להגן על גופכם ועל רכוש (למשל- להחזיק כיסא שהוא רוצה לדחוף, לא לתת לו להתקרב ולהרביץ- במידת הצורך ניתן לגייס שכנ/ה או קרוב/ת משפחה שיהיה נוכח ונוכחתו עשויה להועיל להפחתת כמות/עוצמת ההתפרצויות), ולומר רק "ההתנהגות הזו לא מקובלת עלינו, אנחנו נחשוב כיצד להגיב אליה"- לא להיגרר לתגובה מסלימה. כך אתם נמנעים ממתן עונש חמור מידי ביחס למעשה עקב כעס והתלהטות רגעית, או מתן עונש שלא תוכלו לעמוד בו בדיעבד (חודש שלם בלי טלוויזיה למשל- זה עונש שקשה מאוד לאכוף ולכן לא רצוי לתת).
לאחר שהרוחות נרגעות (כעבור יום, ואפילו כמה ימים), כנסו לחדרו של בנכם בנחת, ובשרו לו את תגובתם לאירוע. למשל: "יוסי, לפני יומיים עשית כך וכך (הסבירו בדיוק מה הדבר השלילי שעשה- לא אמירה כללית), ואמרנו לך שזו התנהגות שלא נוכל לקבל ושנחשוב כיצד להגיב אליה. החלטנו שעל מנת לעזור לך להתמודד יותר טוב, בשבוע הקרוב אתה תישן כל יום שעה אחת מוקדם יותר, כדי שתהיה רענן ויותר רגוע. כל ערב אחד מאיתנו יכנס לחדר שלך בשעה 9 ויכבה את המסכים ואת האור". לאחר מכן צאו מהחדר, אל תנהלו דיון ביחס להחלטה, ואל תאפשרו לה להסלים לריב נוסף.
שימו לב שבדוגמה הנ"ל, התגובה ההורית אינה "עונש" אלא דרך הגיונית שההורים העלו על מנת לנסות להועיל ולקדם.

שיטה נוספת שנוכל להציע, היא פעולות תיקון-
כאשר בנכם מבצע התנהגות שלילית, נסו לעשות שימוש בתומכים (משפחה וחברים שיודעו מראש על כך) שיתקשרו אליו / ייפגשו איתו ויעדכנו אותו כי הם מודעים לאותה התנהגות, ויציעו לו דרך לתקן אותה. למשל: "אתמול דיברתי עם אבא והוא שיתף אותו בכך שעשית כך וכך. זו התנהגות שאני לא מוכנ/ה לקבל והייתי רוצה שנחשוב כיצד תוכל לתקן זאת. אולי תכתוב להורים מכתב התנצלות? אולי תסדר את הסלון שבילגנת אתמול בזמן הריב?" וכו'...
דרך זו מאפשרת לילד 'לצאת מהבור אליו הכניס את עצמו', אפשרות לחזור בו מהתנהגותו ולהתנצל בעזרת התומך. לעיתים (וכפי שגם תיארת) הילד מתחרט על מעשיו אך לא יודע כיצד להביע זאת ולתקן- ופעולות התיקון נותנות לו פתח.

בהצלחה רבה,
צוות הפורום.

שלום,
אנו הורים לבן 8, בן אמצעי.
הילד עם קשיי התבטאות קלים והפרעת קשב קלה.
לא פעם קורה שהוא מתרגז על כך שבעקבות התנהגות שלו שלא מוסכמת עלינו (כגון ריב אלים עם אחיו הגדול) אנחנו שוללים לו זכויות (כגון שליחת כל אחד מהם לחדרו וניתוק של הטלויזיה ליומיים). לעיתים במקרים כאלה הוא מתפרץ ומאבד שליטה וזה כולל צרחות ואלימות כלפי ההורים. ניסיונות שלנו להרגיע, להקשיב לו ולשקף את תחושותיו לא מצליחים ומכיוון שהוא לגמרי לא מקשיב בזמנים אלה, הוא צורח ומכיוון והתגובות שלו כוללות גם זריקה של חפצים ואלימות אנחנו חייבים לרסן אותו.
מאמרים שקראנו בנושא המליצו לשלוח את הילד לחדרו ולתת לו זמן להירגע אלא שבמקרה שלנו זה לא מצליח כי הוא מתנגד בכוח והדרך היחידה להכניס אותו לחדרו זה על ידי הפעלת כוח רב כלומר ממש לגרור אותו כשהוא מתנגד בכל הכוח שלו וגם כאשר מגיעים לחדר הוא נלחם כדי לצאת ממנו.
במקרים בהם השתמשנו בכוח נגדו זה רק החמיר את המצב.
נשמח לעצה בנושא.
תודה.

שלום,
המצב שאתם מתארים נשמע מורכב וניכר שאתם כהורים עשיתם ועושים מאמצים רבים על מנת לפעול באופן מיטבי, על כך אתם ראויים לשבח.

דייקתם בתיאור יכולת הקליטה של הילד במהלך ההתפרצויות, ילדכם לא מצליח לקלוט מסרים בזמן זה ולכן יש מעט מאוד תועלת לניסיונות לשיח.
מסיבה זו, כאשר לילד יש נטייה "להינעל" בעת התפרצות, אנו ממליצות על עקרון "השהיית תגובה", לפיו התגובה הורית מגיעה במועד מאוחר יותר, כזה שנבחר באופן שקול על ידיכם ובשלב בו הילד רגוע. במהלכן של ההתפרצויות, היינו ממליצות לכם להימנע מכל פעולה שתחמיר את המצב ולפעול אך ורק על מנת למנוע פגיעה פיזית ממשית.
בשעת ההתנהגות שאינה מקובלת עליכם ציינו בפניו שהמעשה שנעשה אינו מקובל עליכם ושתחשבו כיצד להגיב. את התגובה עצמה (עונש לדוגמה), תנו במועד מאוחר יותר, בזמן בו הילד קשוב.
מעבר לכך, ניתן לשקול את האפקטיביות של סוגי תגובות שונים, לדוגמה, עדיף לתת עונש ספציפי ולא ארוך מידי הן על מנת שתוכלו לעמוד בו והן על מנת שילדכם יידע שהוא קצוב בהתאם להתנהגות הבעייתית.

מאחר והמצב נשמע מורכב, ובאם אתם חשים שלמרות פעולותיכם אתם עדין ניצבים בפניי אותם קשיים, אנו מזמינות אתכם להגיע להתייעצות אצלנו ביחידה.
בהצלחה רבה!

בתי היחידה בכיתה י' בבית ספר יוקרתי נעדרת רבות מבית הספר (לא מצליחה לקום ורבה איתי על ההשכמה). לאחר שבועיים שלקחה אחריות להתעורר בכוחות עצמה, לאחר חופשת פורים, החלה להיעדר כמעט יום יום, למרות מאמצי הנואשים להעירה ולשכנעה ללכת ללימודים. לציין, שמצבה החברתי מצויין, ומצבה הלימודי בעייתי בבשל ההיעדרויות הרבות, מחסור בבחינות וחוסר הכנת המטלות.
לאחרונה אובחנה באבחון קשב וריכוז פסיכאטרי כבעלת תסמיני חרדה, ואף נרשמו לה תרופות שאותן לקחה פעמים ספורות והפסיקה.
לטענתה היא לא צריכה בית ספר ומטרתה ליהנות מהחיים ללא שום מסגרת שעושה לה רע ושהיא לא מוכנה לעמוד בתנאיה.
ניסיתי להסביר לה את המשמעות לגבי עתידה, וכרגע זה נופל על אזניים אטומות ורק יוצר התנגדות ועויינות כלפי, בטענה של חוסר הבנתי את צרכיה.
אנא עזרתכם!
תודה רבה,
אמא אוהבת ודואגת, שלא מוכנה לוותר.

שלום,

ראשית, כל הכבוד על המעורבות וחוסר הנכונות לוותר! בגילה של בתך ישנה חשיבות רבה להליכה מסודרת לביה"ס, אשר חשיבותה עולה רבות על ההישגים הלימודיים. ביה"ס מספק למתבגר מסגרת אשר מאפשרת לו תפקוד, והיעדרה מביא פעמים רבות למציאת מסגרת חלופית שלילית (קבוצות שוליים המעודדות התנהגויות סיכון), או לחילופין הסתגרות בבית ונסיגה חברתית. על אף האבחנות הפסיכיאטריות, ראוי להתעקש באופן שאינו משתמע לשתי פנים על ההליכה לביה"ס.
מנסיוננו, היעדרות לפרקים נוטה לייצר מעגל המנעות עד לכדי היעדרות מוחלטת, בשל הפער הלימודי ההולך וגדל, ובפרט במקרים של חרדה.

דבר נוסף שרצוי לעשות במצב של היעדרות מבית הספר הוא הבאת בית הספר הביתה. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בטלפונים מצוות בית הספר, ציפייה למילוי החובות הלימודיים ובמידת האפשר מניעת הטבות מהשהות בבית במשך היום (לא לצאת לבילויים משותפים עם הילדה לדוגמה).

בנוסף, לעיתים פנייה לילדה מגורם חיצוני, יכול לגרום לה להקשיב יותר ולהפחית את העוינות ביניכן. במצב כזה, בן משפחה או מכר אחר אשר יגיד לבתך שבעיניו חשוב שתלך לבית הספר וכי הוא תומך בהתעקשותך על כך, אולי יעזור להעביר את המסר טוב יותר.

חשוב לומר שעל אף ההתחשבות וההבנה שאת עשויה לגלות כלפי בתך, ההליכה לבי"ס הוא לא נושא שראוי להתפשר עליו, ואם את חשה שמיצית את כל הכלים העומדים לרשותך בנושא אנו ממליצות לך להגיע להתייעצות אצלנו ביחידה בנושא מורכב זה.

בהצלחה ונשמח להמשיך ולסייע במידת האפשר.

שלום ,
ברצוני לשאול האם זה "בריא" לילדים של הורים גרושים ללון פעמיים בשבוע אצל האב ( יוצא שהילדים מתורתרים יום אצל האמא יום אצל האבא )
תודה

שלום רב,

המגורים בשני בתים נובעים מאילוצי המציאות החדשה הנוצרת בעקבות גירושים, והתאמתה היא פרטנית הן לילד ולאופיו, והן לאילוצים הסביבתיים (המצב התעסוקתי של ההורים, כשירותם ועוד), ועל כן אין עצה גורפת שנוכל לתת בנושא.
אם את חשה שיש בעיה ספציפית במקרה שלך, אנחנו ממליצות להתייעץ באופן פרטני ולנסות למצוא את הסדרי הראייה האופטימליים עבור משפחתך, תוך התייחסות לכלל החלקים במערכת המשפחתית.

בהצלחה רבה,
צוות הפורום.

שלום,
הייתי רוצה מאוד להשתתף בתוכנית שלכם, אולם בלתי אפשרי בשבילנו להגיע לתל אביב או לשניידר.
מהן האופציות שלנו?

הי,
נוכל לנסות להמליץ לך על מטפל פרטי בשיטת הסמכות החדשה באיזור מגוריך.
אנא פרטי בקרבת איזה ישוב היית מעוניינת לקבל טיפול וננסה לסייע.

היי ,
אחי וגיסתי נתנו אישור לגן לבנם בן ה-7 להוציא את בנם בן ה-5.5 ולקחתו לצהרון שנמצא במרחק הליכה של 5 -7 דק מהגן . אנחנו כמשפחה מאוד כעסנו וראינו במעשה זה כחסר אחריות ומזלזל בבטחון הילדים
שאלתי היא האם אנחנו מגזימים או שבעצם זה מקנה בוגרות ואחריות לילדים ?
ו

שלום,

שאלתכם אכן חשובה ותלויה במגוון גורמים ביניהם מהי בגרותו של הילד ומהי הדרך בה על הילדים לעבור יחד, האם יש כבישים לדוגמה?
ככלל, ילד מתחת לגיל 9 לא אמור לחצות כביש לבד ולכן אם קיימים כבישים סידור זה אינו מומלץ.

בכל מקרה חשוב לזכור כי זוהי החלטת ההורים ואם ברצונכם לייעץ להם או להביע את דעתכם, חשוב לעשות זאת באופן תומך ולא על ידי הבעת כעס או זלזול באחריותם לילדיהם.
נסו להציע פתרונות אפשריים אחרים במידה וקיימים או אפילו את עזרתכם האישית למצב.

בהצלחה ונשמח להמשיך ולעזור במידת הצורך.