פורום התייעצות פתוח להורים

בני בן שנתיים וחודשיים גמול מחיתולים כבר חצי שנה פחות או יותר והגמילה שלו הייתה
מאוד קלה כמו כל שאר הגמילות שלו בקבוק מוצץ וכו' לאחרונה משהו כמו שבועיים הוא החליט שקקי הוא עושה רק בתחתון הוא מודע לכך שזה בא הוא אומר לי ועושה בו זמנים אני יודעת פחות או יותר ת'שעות שואלת והוא אומר אין לי והולך לאיזה פינה ועושה.מה עליי לעשות כדיי להחזיר אותו למסלול ומה יכולות להיות הסיבות לכך?
תודה מראש

אנו שני סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. השאלונים שלפניך הינם חלק ממחקר שאנו עורכים במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. המחקר בוחן עמדות ורגשות של הורים.

נשמח אם תוכלי להקדיש כחצי שעה למילוי מספר שאלונים.
חשוב לציין, שהשאלונים מועברים בצורה אנונימית לחלוטין ומתוך בחירה אישית של האדם להשתתף או שלא להשתתף במחקר. הינך יכולה להפסיק את מילוי השאלון בכל שלב – כל עוד לא תלחצי על הכפתור submit בסוף השאלון, הנתונים לא יישמרו. עם זאת, במחקר נוכל לעשות שימוש רק בשאלונים מלאים, ולכן נשמח אם תסכימי להשלים את כל הפרטים הדרושים ולענות על השאלונים במלואם.
אנא הקפידי לקרוא בעיון את ההנחיות למילוי השאלונים ולפעול לפיהן.


אם את מעוניינת להשתתף במחקר, אנא לחצי על הקישור הבא :

http://bit.ly/gTtP7x


לא לשכוח לעשות Submit בסוף השאלון לאחר שעניתם על כל השאלות.

לשאלות נוספות ניתן להתקשר אלינו לטלפון 054-5481721 רועי, או 0547077261 מיכל.
תודה על שיתוף הפעולה,
רועי ומיכל

ראשית שמחתי לגלות את הפורום.
ביתי הבכורה בת 5 חששנית, לא אוהבת שינויים, היום ניתקלתי בנושא שוב בביקור אצל רופאת שיניים שהתחלפה (הילדה ידעה מראש) ולא היתה מוכנה לפתוח את הפה אפילו שתראה, לא ממש ידעתי איך להגיב..כעסתי (הגענו במיוחד ממש מרחוק) אך ויתרתי והיא לא נבדקה למרות חור ענק הדורש טיפול דחוף, מה עלי לעשות כדי לא לקבע אותה בפחדיה?. דוג' נוספת בכל מסיבות הגן לא מוכנה להשתתף באופן פעיל או מבקשת ללכת הביתה.
איך לחזק אותה שתהייה מוכנה להפתח לשינויים? תודה!!!

אמא1 שלום
ראשית ברצוני להתנצל על העיכוב בתשובתנו.

ממה שאת מתארת נשמע שבתך מתקשה בשינויים אך מה לעשות אי אפשר לחסוך ממנה התמודדות עם כאלה, כפי שציינת...
הדרך להתמודד עם פחדים של ילדים הינה להבין שאין זה רצוי לחסוך מהם התמודדות עם הפחדים ולעשות את הדברים במקומם (או במילים מקצועיות - לגונן) כי דרך זו לא תקנה להם את היכולת להתמודד בעתיד ללא עזרת ההורים. דרך זו לא מקנה להם תחושת מסוגלות אלא להיפך מגבירה את תחושת הפחד ומרחיבה את המקרים מהם הילדים חוששים.
מנגד, לתת לילד להתמודד לבד גם כן לא יעיל מאחר והפחד מציף את הילד ויכול לשתק אותו, או לכל הפחות להוות עבורו חוויה מאוד לא נעימה!
מה כן יעיל?
לתמוך בילד ולעזור לו להתמודד עם הפחד בעזרת ההורים. הכוונה לתת לילד את התחושה שההורים איתו ועוזרים לו וכך הוא לא נותר בודד במערכה. הדרך לעשות זאת היא מגוונת והרעיון הוא להקל עליו בעשייה אך לא לוותר ולא להשאירו לבד.
במקרה שתארת למשל אפשר להכין את הילד מראש שיהיה רופא אחר ולהסביר. צריך לעשות זאת מבעוד מועד על מנת שהילד יוכל להפנים את הרעיון. במקביל יש להסביר לילד שאתם תשארו לידו וגם אתם צריכים זמן להכיר את הרופא החדש ולתת לילד הרגשה שזה בסדר שהוא חושש ממישהו שהוא לא מכיר. הרעיון הוא הדרגתיות.
לגבי מסיבות - הרבה ילדים חוששים ממסיבות. ניתן להבין ממה הוא חושש ולחשוף אותו בהדרגה לאותו דבר, אך גם ניתן לאפשר לו לא ללכת למסיבות (לא לכולם זה מתאים) או לחילופין להציע שתבואו ותשבו מאחור. לאחר מכן שתבואו ותלכו רק לחמש דקות וכן הלאה.

ממליצה בחופ לקרוא את הספר פחדים של ילדים.

שיהיה המון בהצלחה

אפרת גיליס

ראשית שמחתי לגלות את הפורום.
ביתי הבכורה בת 5 חששנית, לא אוהבת שינויים, היום ניתקלתי בנושא שוב בביקור אצל רופאת שיניים שהתחלפה (הילדה ידעה מראש) ולא היתה מוכנה לפתוח את הפה אפילו שתראה, לא ממש ידעתי איך להגיב..כעסתי (הגענו במיוחד ממש מרחוק) אך ויתרתי והיא לא נבדקה למרות חור ענק הדורש טיפול דחוף, מה עלי לעשות כדי לא לקבע אותה בפחדיה?. דוג' נוספת בכל מסיבות הגן לא מוכנה להשתתף באופן פעיל או מבקשת ללכת הביתה.
איך לחזק אותה שתהייה מוכנה להפתח לשינויים? תודה!!!

ראי תשובתי למעלה

אפרת גיליס

בוקר טוב,
שמי בועז נשוי ואב לתאומים מקסימים בן ובת בני 5
יש לנו בעיה שמאוד מטרידה אותנו והיא שהבן אינו מוכן לעשות קקי בשירותים ורק בחיתול (מדובר בילד סופר עדין נפש)
לא משנה כמה שדיברנו איתו והבטחנו מתנות (והוא מאוד אוהב מתנות) לא עזר והוא ממש מתעקש לא לעשות בשירותים
חשוב לציין שמעולם לא חווה טראומה מהשירותים, לא נפל משם או קיבל מכה.
בזמן האחרון הוא מסכים לשבת עליהם רק כמשחק ולהראות שאינו מפחד, אך לשבת לשם מתן קקי אינו מוכן בשום פנים ואופן.
אתמול עשינו צעד חריג ובזמן שביקש חיתול לשירותים אמרנו לו ששכחנו לקנות חיתול, הוא ישב לחצי דקה על האסלה ואמר שכבר אין לו
כאב לי הלב עליו כי נראה לי שהלך לישון עם הרגשה של לחץ של הקקי שנשאר בבטן.

אשמח אם תוכלו לחזור אליי בקדם משום שאיננו יודעים מה לעשות והאם הצעד האחרון שעשינו הינו נכון

בועז שלום
קראתי את פנייתך וניכר כי הנך מנסה לעשות את המיטב עבור בנך.
לצערי אינני הפורום המתאים. ממה שתיארת לא מדובר בבעיית התנהגות של בנך וניכר כי הוא חווה קושי שעליכם לעזור לו להתגבר עליו תוך כדי תמיכה.
קיימות מרפאות המתמחות בענייני גמילה ופורומים ספציפיים לכך ונראה לי נכון יותר שתפנה לשם.
חשוב שתציין אם תמיד לא היה גמול או שקיימת מסיגה בהתנהלות.
מאחלת לך המון בהצלחה
אפרת גיליס

תודה אפרת גיליס, בהמשך לתשובתך אשמח אם תפני אותי לפורום מתאים, שם מרפאה שמתמחה בתחום.
המון תודה על תשובתך המהירה

שלום, יש לי שלושה בנים בגילאי 7 , 5 , 2.5 , ילד בן 7 תואר על ידי המורה כבעל הישגיים לימודיים אך, מתבדל חברתית, "ביישן" "ישתתף במישחק אך ורק אם יציעו לו" "משקיף מן הצד" "איטי מאוד" לוקח לו זמן להוציא והלחזיר ספרים וכו..
יש פער גדול בין התנהגותו בכיתה לבין התנהגותו בבית. אם כי אכן מגלה איטיות רבה וחולמנות.

בני בן ה-5 תואר על ידי הגננת "מתנהג כמוו בת" "הילד הטוב של הגן" "מרביצים לו והוא לא מחזיר או לא מגיב או מגיב בעדינות" "הפראייר של הגן". כנ"ל קיים פער מאוד גדול בין הגן לבין הבית.

בבית הילדים משחקים אפילו מרביצים זה לזה. חשבתי לתומי היות ויש מן המשותף בין שניהם, שמא משהו בחינוך שלי ראוי לשנות..
ולציין שהתפתחויות של "אלימות" בינהם זוכות למאור שלילי, למשל "לא מרשה להרביץ לו"
"פסק זמן" כל ילד ינוח וירגע בחדרו וכו.." חישבו אייך תוכלי לשחק יחדיו בלי לריב, חלוקת תפקידים, כל ילד חדר משלו חפצים אישיים וכדומה..
מדהים אותי, שבבית הם שובבים משחקים משתולליםקופצים, אוהלים מהשמיכות וכו... ובמוסדות הלימוד הם כמו דגים ממש ??!! האמנם חינוכי לקוי ? מה עשוי ליצור מצב שכזה?
איזה דברים עשויים להשפיע וליצור פער שכזה ? נורא עצוב לי לגלות שבני מגלים חוסר אונים בגן ובכיתה. מצפה לתשובה, רחל.

רחל יקרה,

קראתי את שאלתך ואני רוצה לנסות לעשות מעט סדר בדברים:

אני לא בטוחה שביישנות ואלימות הן תכונות הפוכות זו מזו.

באופן יותר ספציפי:
את אומרת שהילדים בבית רבים זה עם זה ואפילו מרביצים זה לזה - ואילו בחוץ, במסגרות החינוכיות הם "ילדים טובים ירושלים". זהו מצב די נפוץ, שלרוב מראה על תבונה ועל כך שהילדים יודעים "לקרוא נכון את המפה". הם מבינים שבמסגרת החינוכית לא כדאי להם להתנהג בצורה אלימה - ואילו בבית הם לעתים מרשים לעצמם... זאת למרות הצבת הגבולות שלך - כולנו בבית "מרשים לעצמנו" קצת יותר מאשר בחוץ, ולדעתי זה דווקא מעיד על קריאת סיטואציות חברתיות נכונה של ילדייך ולא על בעיה.

בנפרד מכך, יש את עניין הביישנות. ילדים ביישנים זקוקים לעתים לתיווך וסיוע של המבוגרים מעט יותר מאשר ילדים אחרים. אני ממליצה לך לשוחח עם הגננת והמורה של שני הבנים ולנסות ליצור יחד תוכנית פעולה שתקל עליהם, שכן הן מכירות את הילדים היטב ואני בטוחה שיהיו להן הצעות מצוינות. שיתוף פעולה בין גורמי החינוך לבין הבית משפר לרוב את המצב במהרה.

מאחלת לך המון הצלחה,
נשמח לשמוע עדכונים בהמשך!

שוב שלום רחל,

תוספת קטנה - במידה ומפריעה לך התנהגות הילדים בבית, אז כמובן כדאי לנסות ולחזק את סמכותכם, ההורים, כיוון שהילדים פשוט מרשים לעצמם בבית מה שהם לא מרשים לעצמם בחוץ... במידה ואת חשה שזו בעיה את מוזמנת לכתוב לנו בפירוט רב יותר על הנעשה בבית ונשמח לסייע לך כמובן גם בנושא זה.

עם זאת, משאלתך נשמע היה שבסה"כ את חשה שליטה בעניין הצבת הגבולות בבית, ואת חוששת יותר ממה שקורה בחוץ, ולכן לא הדגשתי זאת בתשובתי הקודמת.

שוב - המון הצלחה!

ניצן שלום,

דעתך, כי תופעה נפוצה זו מעידה על תכונה חיובית בריאה, נוסכת בי יכולת להביט אחרת על הנושא, יחד עם זאת ארצה להבין כיצד ניתן להבדיל בין קריאת מפה נכון לבין חרדה מהתמודדות חברתית וכו.. ?

אציין כי הצוות החינוכי הביע שביעות רצון מכך שבבית הילדים פעלים יותר, יודעים "להרביץ"
ויש לתת לכך לגיטימציה במידה מסויימת. (למרות שבכיתתו של הבן 7 מייחסים הרבה חשיבות לאחווה בין חברים לעומת הגן של בן ה4.5 שם ה"חזק" "המתקיף" "הלוקח" נתפס למתמודד מוצלח, שם הגישה להניח ככל האפשר) אם כי, אתוודה, כי יש הגיון בדברים אלו, הדבר צורם לי. כואב לי לראות את בני חוזר פצוע בפנים.
מה נכון יותר מן הדברים הנ"ל או כיצד ניתן לשלב בינהם ?

את כותבת בצורה בהירה מאוד וברורה,

בברכה,

רחל

רחל שוב שלום,

ראשית, בגישה שלנו אנו לא מאמינים בעידוד אלימות בשום צורה, גם לא כאשר ילדים אחרים מרביצים לילד - חשוב לי להדגיש זאת.
במקרים שכאלו אנו ממליצים לפנות למורה/יועצת ולשתף אותה בכך, או אפילו להגיע לביה"ס אם צריך - כיוון שאין שום הצדקה לכך שבנך יגיע פצוע בפנים!
זו בהחלט חובת המערכת החינוכית להגן עליו!
על כן, אני מאוד ממליצה שתפני בהקדם לגורמים החינוכיים ותפעלו בעניין - לבנך מגיע להיות מוגן, זוהי חובת המבוגרים שסביבו.

בנוגע להבדל בין אינטואיציות בריאות, ביישנות וחרדה חברתית - אכן, לא תמיד פשוט לשים כאן את הגבול, ומעט קשה לי לענות לך דרך הפורום, מבלי לדעת פרטים נוספים.

מה שחשוב כאן היא השאלה - האם הבן במצוקה? (מלבד תופעת ההצקות/מכות במסגרת החינוכית שכמובן יש לטפל בה בהקדם). במידה והוא במצוקה, ובמידה ואת מרגישה שהוא זקוק לעזרה רבה יותר בתחום המיומנויות החברתיות - אז בהחלט הייתי ממליצה שתפני לאיש מקצוע בתחום.
. בעם זאת - ישנם ילדים מופנמים יותר מאופיים, ביישנים יותר, אשר זה לא מפריע להם, נוח להם במקום הזה וזהו למעשה אופיים (אשר כמובן עשוי גם להשתנות עם השנים). במידה וזה המצב - לא הייתי לוחצת על הבן, הייתי מנסה ללכת בקצב שלו, לקבל את אופיו, ולסייע לו בתיווך היכן שהוא מתקשה.

סופ"ש נעים והמון הצלחה!
ניצן

שלום, ניצן

משמח אותי לדעת כי גישתכם שוללת אלימות גם בצעירים.
בגן הילדים, ברור לי מתוך ניסיון אישי כי פניה אל הגננת תסתכם בכך שהם ילדים...ככה זה..וזו למידה בשבילם וכו... , (הנחתי כי מדובר בגישת חיים של 'אני יאורי ואני עשיתני' )
לפיכך לקחתי על עצמי לברר במה ואיך ניתן לחזק את בני מול מכשלה זו.

ככל הידוע לי בני אינו מצוי במצוקה. למרות זאת הוא נוטה יותר להתגונן או להתבדל מאשר לשמור על מה ששלו או ראוי לעשות, (לפי מיטב ידיעתי), מה שמעורר בי תחושה שזה מעט מעבר לביישנות...

מה היית מציעה לעשות ?

שלום רב, בני בן ה- 4 הוא ילד טוב (טוב מדי) חכם פיקח רגיש ועדין מאוד. לצערי גם בגן הנוכחי וגם בגן הקודם הוא מוצא עצמו במצבים שבו מציקים לו- מעליבים אותו ולעיתים אלימים כלפיו והוא לא מגיב (לא אלימות קשה). הוא משחק בד"כ עם חבר אחד ומתקשה לשחק עם מגוון חברים - בעיקר ממעט לדבר בגן.
בבית ובסביבת משפחה קרובה, או בפארק הוא צוהל שמח לא מפסיק לדבר ומשתולל- והכל נראה תקין.
אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב- כבר התייאשתי . אני מרגישה שניסיתי הכל, לדבר, לדובב, להזמין חברים, רכיבה ושחייה טיפולית.. . גם סיפרתי לגננות וביקשתי את הסיוע שלהם אבל הילד נשאר עם האופי שלו (האב טוען שגם הוא היה שקט ורגיש- ובגיל 20 זה השתנה-) אני לא יכולה להמתין ומלאה בייסורים- יש לכם דרך לעזור לבני? אני מפחדת שזה יחמיר שיגדל והוא יהפוך לילד שמציקים לו רבות.

שלום אני אמא לילדה בת שנתיים ועשר שפוחדת מחיות, בעיקר כלבים וחתולים. לא היה אירוע טראומטי שקשור לחיות. אני חושבת שזה התחיל סביב גיל שנה כשבאופן טבעי היא התחילה להתעניין בחיות. כשאנחנו הולכים ברחוב כל כלב וחתול "מקפיצים" אותה היא צועקת ולפעמים בוכה ורוצה להיות ב"ידיים". גם כשהיא שומעת נביחות.לפני מספר ימים ביקרנו בבית שיש בו חתול ולפני הביקור היא ציינה הרבה פעמים שהיא לא אוהבת את החתול, שהיא מפחדת ונראה שהיא מאד הייתה עסוקה בזה. הביקור הסתיים בשלום כי החתול לא היה. שאלתי היא איך אנחנו הוריה יכולים לעזור לה
בתודה מראש

אילת יקרה,

קראתי את שאלתך, ולפני הכל אני חייבת לציין שאת מעלה שאלה מאוד נפוצה. ילדים רבים, בעיקר סביב גילאי השנתיים-שלוש, מפתחים פחדים מסוגים שונים - חלקם דמיוניים וחלקם אמיתיים. אלו בדיוק הגילאים בהם הילדים מתחילים להכיר את העולם שסביבם ולבדוק אותו, ופחדים הם בהחלט חלק מכך, בריא לרוב (זכרי את האימרה: "ילד פחדן הוא ילד חכם"... לא תמיד, אבל בהחלט לעתים). אז זו בהחלט צרת רבים...

ובאופן ספציפי יותר - אינני יודעת מה הסיבה לפחד של בתך. ייתכן שהיא חוותה אירוע טראומתי כלשהו מול בעלי חיים, ייתכן שהיא ראתה מישהו אחר מגיב בפחד, וייתכנו המון סיבות אחרות. דרך מומלצת שעובדת לרוב להתמודדות עם חרדות ופחדים היא דרך של "חשיפה הדרגתית". כלומר - חשיפה של הילד באופן הדרגתי מאוד לגורם המאיים.
לדוגמה - ניתן להתחיל מלקרוא לה ספרים עם ציורים של בעלי חיים. בהמשך ניתן לקנות לה בובה של כלב או חתול. לאחר מכן להראות לה סרט בטלוויזיה עם בעלי חיים. ורק לבסוף לנסות ולחשוף אותה לאט ובהדרגה לכלב או לחתול אמיתיים.
בכל מקרה, לא הייתי לוחצת עליה וגם לא שמה דגש רב מדי על העניין. ייתכן מאוד שזה גם יחלוף מעצמו, עם סיוע שלכם כהורים.

מאחלת המון הצלחה,
נשמח להתעדכן בהמשך!

שלום,

אני אמא לילדה מקסימה בת 6.5 שעלתה השנה לכתה א'. הילדה אובחנה - הן לאחר שיחות עם הפסיכולוגית של הגן והן לאחר פגישות עם פסיכולוגית המתמחה בטיפול בחרדות - כילדה חרדתית. בשנה שעברה עברנו איתה תהליך שבראשיתו היו קשיי הפרדות בבקרים וסירוב מוחלט ללכת לחברות לבד ולחוגים ובסופו הילדה נפרדה יפה בבקרים והלכה לבד לחברות.

מתחילת שנת הלימודים (ואני יודעת שמדובר רק בכמה ימי לימודים ובכל זאת) יש לה קושי להתמודד עם הפרידה בבקרים, עם היציאה מהכיתה להפסקות ועם חילופי המורים בכיתה. יש לנו קושי להתחיל תהליך כלשהו איתה לאור החופשים הרבים, ועדיין - רוצים לעזור לה עם הדברים. הילדה מדברת, משתפת, והרושם הוא שמדובר ביותר מדי דברים חדשים שקשה לה לעכל את כולם והם מלחיצים אותה.

אני מתלבטת אם לשתף את המחנכת/יועצת או לתת לזמן לעשות את שלו.
החברות הטובות שלה מהגן מתחילות להציק לה בגלל הקשיים שלה, מה שהופך את ההתמודדות לקשה יותר עבורה (וקשה לצפיה מהצד עבורנו כהורים). הייתי מדברת עם האמהות, אבל לתחושתי זה יכול להזיק יותר משיכול להועיל.

האם יש עצות כלשהן שיכולות להקל עליה את הליך ההשתלבות? קשה לנו עם הידיעה שהיא שם וסובלת ואנחנו לא עושים כלום בעצם....

אודה לתשובה

אמא יקרה,

לפני הכל ברצוני להתנצל מעומק הלב על העיכוב במענה, לצערי שאלתך "התפספסה" בשל טעות שלנו, ועל כך אני מתנצלת מאוד. אני גם מקווה שהמצב השתפר מעט בינתיים וכי התמונה ברורה יותר.

לגבי שאלתך - אני בהחלט ממליצה להתייעץ עם המחנכת ו/או עם היועצת. אין כל סיבה לחשוש מכך - כולכם רוצים את הטוב ביותר עבור הילדה - ההורים וביה"ס.
מנסיוננו, שיתוף פעולה שכזה בין הבית לבין גורמי החינוך מוביל פעמים רבות לשיפור המצב. אני בהחלט ממליצה לך לשוחח עמן ולנסות לגבש יחד תכנית פעולה משותפת אשר תסייע לבתך בהשתלבות למסגרת.
יותר מכך - במידה והילדה סובלת מהצקות מחבריה לכיתה ייתכן שכדאי לשקול לערב את המחנכת גם בנושא זה, שכן אין כל סיבה או הצדקה שהיא תסבול מכך בנוסף לקשיים שכבר קיימים. בגילאים צעירים אלו למחנכות תפקיד חשוב ומשמעותי גם במישור החברתי של הילדים, ורוב הסיכויים שהיא תוכל לסייע גם כאן.

מאחלת לך המון הצלחה,
נשמח לשמוע עדכונים בהמשך.