פורום התייעצות פתוח להורים

שלום
ביתי בת 7 בינואר, תלמידה חכמה מאוד, בגלל התנהגות של בעלי אליה בנושא אוכל היא מפחדת ממנו ,ומזה כמה חודשים אוכלת פחות אני מנסה להרחיק ביניהם באוכל אך כנראה השפיע מאוד עליה. בנוסף מזה שבועיים הילדה אוכלת את החולצה שלה כל הזמן השרוולים בפה בכיתה ובצהרון מתלוננים שזה מגעיל אותם ומפריע, אני מנסה לדובב אותה לראות אם משהו קרה אך ללא הועיל, מה עושים?
תודה

שלום לימור,

אני מציע לך לפנות להדרכת הורים יחד עם בן זוגך ולקבל ייעוץ והכוונה מתאימים.
את יכולה לפנות ל'יחידה להדרכת הורים' בשניידר (דרך אתר זה), או לכל מסגרת אחרת (דרך השפ"ח, דרך קופת החולים או באופן פרטי).

המון בהצלחה,
אסף

שלום רב,

בני, בן 11, לומד בכיתה ו'. לומד באותו בית ספר מכיתה ג', עקב העתקת מגורים. הילד מטופל בקונצרטה 36 מ"ג ומאז כניסתו לבית הספר מתעב את המורים, התלמידים וכל האווירה. ציוניו ממוצעים ומעלה, אבל הוא אלים מילולית ופיזית. את הטריגרים קשה לזהות, משום שמבית הספר מתלוננים רק אחרי האלימות והרבה פעמים הבנתי שמדובר בשקרים של ילדים אחרים בנוגע לאירועים, באי הבנת הסיטואציה שנראתה לעין וכן בשל אלימות נטו של ילדי. השנה, אחרי שאפסו כוחותי ואחרי שילדי ברח מטיול באזור עם עוד 2 חברים, הודעתי לבית הספר, שבני לא ייצא יותר לאף טיול עם בית הספר. הילד מושעה כמעט כל שבוע. שוחחתי עם רופא ילדים, שלא המליץ להעלות את המינון. שאלתי היא, מה עוד אני יכולה לעשות? הילד אומר, שהוא שונא את בית הספר, המורים וכל השיחות איתו לא מניבות פרי.

שלום,

את לא מתארת את הלך הרוח בבית, ואם אני אצא מנקודת ההנחה שמדובר במשהו נקודתי המתרחש רק בבית הספר, לא נראה כי מדובר בבעיה של 'סמכות הורית'.
ייתכן וזו דרכו של הילד להביע את התנגדותו למעבר ש'נכפה' עליו, ייתכן שמדובר בקשיי התאקלמות בבית ספר חדש שיחלפו עם הזמן.
בכל מקרה ההמלצה שלי היא לנסות שוב לשוחח עמו על כך, אך לא מתוך כעס, לאחר שהוא שב מבית הספר ומספר שהושעה, אלה בזמן בו הוא רגוע, אולי כחלק מבילוי זמן איכות משותף, כשאתם מרגישים שהוא שליו ופתוח. אם גם דרך זו לא מניבה פרי, ואם הוא מסרב לשוחח עמכם, ניתן להציע לו את האפשרות לשוחח על כך עם דמות אחרת (יכול להיות דמות מחייו כמו בן משפחה אהוב, או דמות טיפולית, יועצת בית הספר או מטפל חינוכי).
בכל אופן, העובדה שציוניו לא נפגעו מעידה לדעתי שאין מדובר בצורך במינון גבוה יותר של טיפול תרופתי, אלא בנושא ריגשי שיש לטפלו בהתאם.

המון בהצלחה,
אסף

שלום, הילד שלי בן 12 והשנה בכיתה ו' , העברתי אותו לבית-ספר חדש ( שנמצא מול הבית ) עקב מעבר דירה,(הבית ספר הקודם נמצא 5 דקות נסיעה מאיתנו), המורה שלו זימנה אותי לשיחה ואמרה לי שהילד לא משתלב בכיתה חברתית ( מאוד סגור ולא מנסה להיפתח לילדים אחרים) וכן יש ירידה בלימודים, וזאת אחרי חודשים מתחילת הלימודים.בבית ספר הקודם הילד היה בסדר בכיתה והשתלב אבל לא היה ילד שתמיד הלך לחברים או הזמין הרבה הביתה.
הילד תמיד מציג לי תמונה אחרת של המצב, הוא אומר שכייף לו בבית הספר , ושהוא לא רוצה לחזור לבית ספר הקודם שלו, ושהוא בסדר גמור ושאני יעזוב אותו בשקט.
כל הנסיונות שלי לבקש שנזמן ילדים הבית בכל דרך שהיא הוא פשוט מסרב ולא רוצה.
הילד מאוד חכם , רגיש ,ועקשן מאוד.
בשבוע האחרון הוא יצא פעמים עם ילד בכיתה המקבילה אחה"צ, אבל זה רק ניצוץ קטן בתמונת המצב שלו. אני מאוד רוצה לדעת איך אני יכולה לעזור לו להפתח לאחרים, וכן האם נכון באמת להחזיר אותו לבית ספר הקודם בלי לשאול אותו? או שעדיף שישאר בבית ספר הזה וכן לנסות לשלב אותו בכיתה בכל דרך שהיא?
תודה חגית.

שלום חגית,

מעבר לבית הספר חדש הוא תמיד אירוע משמעותי, אחת כמה וכמה שמדובר בכיתה ו', שלב בו הכיתה כבר מגובשת ועשוי להיות קשה יותר להשתלב ולמצוא את מקומך החברתי.
ייתכן והדבר ייפתר עם הזמן, אבל ניתן לשקול לסייע לו בכך. ישנם ילדים רבים שאינם מעוניינים לדבר עם הוריהם על נושאים חברתיים, אך ניתן לחפש דמות אחרת איתה הוא כן יהיה מעוניין לדבר. זה יכול להיות דמות קרובה מחייו (בן משפחה אהוב וכו') או דמות טיפולית כלשהי (יועצת בית הספר, פסיכולוג חינוכי).

המון בהצלחה,
אסף

שלום
בן שלי בן 6 כתה א' בן יחיד מצויין בבית ספר פתאום הוא מסרב ללכת לבית הספר לפני שיוצא מבית צוחק ובמצב טוב פתאום מתי מגיע לבית ספר מתחיל לבכות ועושה בלגן מסרב לכנס לכיתה ושואלים אותו אם יש לך בעיה עם המורים או ילדים או משהו שמפריע לו הוא לא עונה פשוט מאוד אני רוצה להיות עם אימא שלי במשרד שלה
כל יום המצב גרוע יותר היועצת של בית הספר בדקה אותו אמרה שאין סיבה אצלו עם בית הספר כל העניין שעושה בלגן בשביל לשאר עם אמא לא יותר
ביקשו ממני להיות קצת סבלנית וקצת להיות חזקה איתו ובסוף הוא יסתדר ויחזור לשגרה עוד פעם
אבל האמת שאין לי סבלנות ואין לי לב לראות אותו כל יום בוכה כך
מה לעשות או מה ממלצים לי לעשות איתו
תודה

שלום רב,

במידה ואכן הסירוב ללכת לבית הספר נובע מ"פינוק" ורצון להישאר עם אמא בבית ולא מקושי מסוים עמו הילד מתמודד, הרי שבאמת מדובר בצורך בחיזוק הסמכות ההורית ובנקיטת תגובה מתאימה בכדי לשנות את המצב הקיים.

אני בהחלט מבין שבזמן הסערה, שגם ככה גוזלת הרבה זמן ומשאבים רגשיים, הדרך ה'קלה' והמהירה יותר להפגתה היא להסכים לבקשה להישאר בבית.
אבל לטווח הארוך עלינו לזכור שקודם כל ישנה חשיבות רבה לתהליך ההיפרדות הזה, ולקיומה של מסגרת יומיומית עבור הילד. כמו כן, לעמידה הורית איתנה בנושא הזה, ליכולת להצבת גבולות ולשמירה עליהן יש חשיבות והשפעה על הלך הרוח בבית ועל כמות הוויכוחים, ההתמקחויות והשימוש במניפולציות רגשיות שהילד נוקט בהן בכדי להשיג את מבוקשו (כי הרי בסופו של דבר כרגע מבוקשו הוא להישאר בבית ואותן התפרצויות משיגות לו את מבוקשות).

לכן ההצעה שלי היא כזו - ראשית כל, במידה והוא נשאר בבית, לנסות ולדאוג לכך שלא יהיה מדובר ב'יום כיף עם אמא'. לנתק את הטלוויזיה והמחשב ולחשוב על סדר יום מסודר עבורו שכולל הכנת שיעורים ולימודים. שנית, מכיוון ואותם התקפים הם בסביבת בית הספר ולא בתוך הבית אני מניח שהוא "יודע" כי התפרצויות כאלו בבית לא מועילות לו, אבל בבית הספר הן כן. לכן, כדאי ליצור קשר עם בית הספר, קשר כזה אשר יעביר את המסר שהתפרצות בבית הספר היא כמו התפרצות בבית והתגובה בהתאם.

ישנם כמובן כלים רבים בהם ניתן להשתמש במקרים שכאלו. אני מציע לכם לקרוא את ספריו של פרופ' חיים עומר, ובעיקר את 'הסמכות החדשה'. כמובן, אתם יכולים לפנות לליווי מקצועי ביחידה להדרכת הורים בשניידר שתסייע לכם בהתמודדות היומיומית ובהטמעת הכלים.

המון בהצלחה,
אסף

שלום רב,
בני בן ה-16 סבל מדיכאון בשנה האחרונה שכתוצאה ממנו לא הלך לבית הספר בשנה שעברה . מהרגע הראשון בו החליט להישאר בבית ולא לצאת מהמיטה שלחנו אותו לפסיכולוגית שטיפלה בו פעמיים בשבוע (הלך והולך אליה ברצון רב ) וכולנו חיינו בתקווה שיתחיל השנה את שנת הלימודים. במהלך החופשה מצאנו לו מסגרת חדשה אך גם אליה מסרב לצאת בכל תוקף בטענה כי אין לו כוחות ואינו רוצה ללמוד. כיום הוא דיי מבודד, יושב מהרגע שמתעורר על המחשב ומשחק עם חברים במשחקי רשת, אינו מסרב לצאת אתנו מהבית כשאנחנו נפגשים עם משפחה, הוא בקשר טוב עם אחיו בן ה-12, אוכל טוב, ופניו משדרים חיוניות (שלא כמו בשנה שעברה נראה כבוי מאוד!). לדעת הפסיכולוגית הוא חייב למצוא מסגרת כלשהי כי אחרת ידעך שוב. אני כותבת לכם מאחר שאנחנו לא יודעים למי לפנות על מנת למצוא לו מסגרת אחרת שאינה לימודית ,מסגרת שיצא אליה למספר שעות ,יפגוש אנשים ויעסיק מעט את עצמו...

רוית שלום,

בהחלט, להימצאותה של מסגרת מתאימה ישנה חשיבות רבה בחייו של הילד מבחינה התפתחותית, רגשית וחברתית, ואני יכול להבין את התסכול והקושי במציאת מסגרת מתאימה והסירוב שלו ללכת לכזו לאחר המאמצים שהשקעתם בחיפושה.
במידה ואתם עדיין שומרים על קשר עם בית ספרו הישן, ניתן להיעזר ביועצת בית הספר לקבלת הכוונה למסגרת מתאימה. אם לא, ניתן לפנות לקבלת ייעוץ דרך משרד החינוך או דרך מסגרות העירייה המתאימות.

בכל מקרה, גם לאחר מציאת מסגרת מתאימה, ייתכן ואתם תדרשו לנקוט עמדה קשוחה יותר, לפחות בתחילת הדרך, כדי להניעו לצאת מהבית ולקטוע את אורך החיים אליו הוא הסתגל. לשם כך אני מציע לכם לקבל הדרכה הורית שתלווה אותכם בתהליך ותקל עליכם את המשימה. אתם יכולים לפנות ליחידה להדרכת הורים ב'שניידר' או דרך קופת החולים אליה אתם משתייכים וכו'.

המון בהצלחה,
אסף

אולי הנושא נדוש, אבל אשמח לעזרה.
בני בן 11 מסרב ללכת לבי"ס. אבל במקום להסביר או לדבר, או מתכנס לעצמו ושותק, ואי אפשר להבין (לא בתחנונים, לא בצעקות, לא בשיחה בגובה העינים, לא בכל דרך אחרת שניסינו) מה מפריע לו. הוא קם בבוקר, נראה כמי שמתכונן ללכת, הילקוט מסודר, הוא מכין לעצמו אוכל, ולפעמים אפילו נפרד כבר מאתנו, ופתאום - וזה קורה פעמיים ויותר בשבוע - מצב הרוח משתנה, לפעמים בכי, לפעמים הסתגרות בחדרו, ולפעמים צורות אחרות, אבל תמיד בלי שום סיבה שאנחנו יכולים לעמוד עליה, ובלי שום הסבר שקבלנו (בשעת מעשה, או יותר מאוחר כשנראה שחזר לעצמו) מה קרה, ומה הפריע לו.
יש לו מורה שהוא מאד מעריץ, ובימים שהוא כן הולך (זה גם קורה) הוא תמיד מספר שהמורה אמר כך, או כך, מאד בהתלהבות. ניסינו לבחון איך הוא מסתדר עם חברים, ולכאורה סביר (לא כוכב, אבל גם לא בשולי הכתה). גם המורה מתלונן שאינו מצליח "לחדור" ללבו, ואף פעם אינו יודע אם הוא הפנים את הנאמר בכתה (למרות שברור שחלק רב אכן מופנם, כמו שכתבתי כבר, וגם במבחנים הוא בדרך כלל מקבל מעל 80, לפעמים אפילו 100).
מה עושים?
תודה מראש

אלימלך שלום,

עשויות להיות סיבות רבות לאי-הליכה לבית הספר, וכדי לטפל בצורה הנכונה בבעיה יש להבין קודם את המקור לה, כפי שאתם, בצדק רב, מנסים לעשות.

אם נשים בצד את המקרים בהם ילדים לא הולכים לבית הספר פשוט כי הם מעדיפים להישאר בבית (אני חש שלא בזה מדובר) אז באופן גס ניתן להתייחס לשתי בעיות מרכזיות - בעיה חברתית בבית הספר: הצקות, ריבים עם תלמידים אחרים או כל דבר אחר המפריע לילד מבחינה רגשית - חברתית.
הסוג השני הוא משהו אישי ופנימי יותר למשל סביב חרדה מסוימת של הילד לעזוב את הבית, את ההורים, וכו' (ישנם מקרים אחרים הנובעים מקשיים לימודיים אבל אני מבין שזה אינו המקרה).

לכן קודם כל נרצה להבין במה מדובר. במקרים רבים, הניסיונות לשוחח על כך עם הילד, לצערנו אינם מועילים - ילדים רבים מתקשים לדבר על חוויות חברתיות מבית הספר עם הוריהם. לכן אני מציע לנסות ולגייס לשם כך דמות אחרת מחייו של הילד, רצוי דמות עמה יש לו קשר טוב: אח קרוב, דוד אהוב וכו', אשר ינסה לשוחח איתו ולהבין מה מקור הבעיה. בכל אופן, רצוי ששיחה שכזאת לא תתרחש בסמוך לסערת האי הליכה לבית הספר, אלא בזמן רגוע יותר, אולי כחלק מבילוי משותף עמו.

ההצעה השנייה שלי היא בדרך כלל להיעזר בבית הספר. דבר שאתם כבר עשיתם. הפניה למורה היא נכונה, אך הואיל והדבר לא הניב פירות ניתן לשקול לערב דמות אחרת, אולי יועצת בית הספר, שתשוחח עם בנכם ותנסה לרדת לשורש הבעיה.

נסו לשים לב מה ההבדל בין אותם ימים בהם הוא הולך לבית הספר לבין אלו בהם הוא מסרב ללכת. אולי ישנם שיעורים מסוימים עם מורים מסוימים איתם הוא מתקשה, והאם זה קורה גם סביב מקרים דומים אחרים כמו הליכה לחוגים.

כמובן שניתן להיעזר גם בגורם מקצועי. ישנן המון שיטות טיפול שמאוד מצליחות בקרב ילדים כמו טיפול באומנות, טיפול בעזרת בעלי חיים וכמובן טיפול פסיכולוגי. אתם יכולים לפנות ל'שירות פסיכולוגי חינוכי' להתייעצות והכוונה.

המון בהצלחה,
אסף

תודה רבה

שלום לכם. נתקלתי בבעיה מאוד בעייתית שנה שעברה שילדתי היתה בכיתה א בערך במחצית ה2 היא התחילה להתלונן על ילד בכיתה שמרביץ לה וחוטף לה ומדבר אליה לא יפה ומשפיל אותה. וזה נכנס גם לשנה זו. ולהפתעתי הרבה נכון לכתיבת שורות אילו אחרי שהיום סוף סוף נערך בירור איתה עם המנהלת ועם הילד היא אמרה שמה פתאום אין לה בעיות איתו ומול המנהלת היא קראה לי שקרנית. עכשיו אני במצב שאני לא יודעת כבר במה להאמין היה או לא היה ??? מה עושים בבקשה עיצה.

יפית שלום,

ייתכן ובזמן הברור, בתך חששה מתגובתו של הילד ולכן חזרה בה. מאוד יכול להיות שהיא גם תמשיך להכחיש מהחשש להצטייר כ"מלשנית". יחד עם זאת, נדירים הם המקרים בהם התנהגויות כשם שאת מתארת קורים ללא שאף אחד אחר ישים לב לכך. לכן, אני מציע לדבר עם ילדים אחרים לכיתתה, ולנסות ולדלות מהם מידע, לדבר עם ילדים שאת מכירה, כאלו שהם חברים של בתך.
אולי בתך תרגיש נוח יותר לדבר על כך עם דמות אחרת, בצורה דיסקרטית יותר, מטפל/ת כלשהו, או אפילו יועץ בית ספרי.

בהצלחה!
אסף

הי,

מעניין לדעת במקרה הזה, האם את מזהה דפוס של התנהגות? האם כבר קרה שזיהית שהילדה לא דיברה אמת? כי אם כן, יתכן ויש מקום לחשוב שמדובר במניפולציה כלשהי. אם לא, אז אני לא חושב שיש סיבה להאמין שהיא שיקרה לך מלכתחילה אלא כמו שאמר קודמי, הגיוני יותר שלא היה נעים לה להודות בעימות שהיא סיפרה לך.



---------------------
"לחגוג את החיים"

שלום לכם לאחרונה ביתי בת השבע וחצי בכיתה ב מסרבת בכל תוקף להכין שעורי בית כל יום זה מתחיל מחדש ונגרר עד שבע בערב ולעיתים אף לא מסיימת והולכת לביהס בלי שעורים. בנוסף אציין כי היא שולטת בחומר ברמה טובה פלוס ואין לה קושי בהבנה. אני כבר על סף פיצוץ כי הלימודים שלה מאוד חשובים לי. כל פעם מחדש אני משוחחת איתה בשקט ובשלווה ומסבירה לה את חשיבותם של הלימודים וששעןרי בית הם חלק מהעניין. בסופו של דהר מגיע יום חדש והילדה חוזרת לאותה רוטינה מעיקה ומעצבנת של בכי ויכוחים שעות היא יכולה לבכות ולהתווכח במקום פשוט לסיים ציק תיק ולגמור עם זה. מה עושים ????

יפית שלום,

אני בהחלט מבין את התסכול מדבריך. בעיקר לאור העובדה שכפי שאת כותבת אין היא מתמודדת עם קושי מיוחד בהכנת השיעורים, אלא מדובר בסוג של דחיינות.
ישנם מקרים רבים בהם הורים משתמשים לשם כך בסדר יום קבוע. למשל, עד השעה 16:00 מסיימים את כל השיעורים אחרת אין חוגים ואין טלוויזיה.
נקודה חשובה נוספת היא לא להיכנס למערבולת הנוצרת בעקבות אי הכנת השיעורים ובטח שלא להסלימה. יכול מאוד להיות שכל נושא אי הכנת השיעורים הוא ניסיון להשגת תשומת לב נוספת, או דרך להשיג דבר מה "אם תביאי לי חטיף אני אכין", או מכל סיבה אחרת, בכל מקרה, את לא צריכה להכניס את עצמך למקום הזה. את יכולה להזכיר לה לפני תום הזמן להכנת השיעורים, "השעה כבר שלוש וחצי, את יודעת שעד ארבע את צריכה להכין את השיעורים". במידה ולא הכינה אותם, אפשר לומר משהו כמו "את יודעת שעד 4 היית אמורה להכין שיעורים, אנחנו נחשוב על תגובה מתאימה ונגיד לך", לא לאיים בעונש, ולא לתת עונש באותו הרגע.
אפשר גם לתת לה לא להכין שיעורים כמה פעמים, בעיקר אם מדובר בילדה שבסופו של דבר הלימודים חשובים לה. שתבוא לכיתה ללא שיעורים, שלא תבין את מה שנאמר שם, או שהמורה תנזוף בה על כך, היא תבין את החשיבות של הכנת השיעורים. המוטיבציה להכנת השיעורים צריכה לבוא ממנה ולה ממך. ככל שאת לוקחת את האחריות על הכנת השיעורים שלה ככה היא מורידה ממנה עוד יותר את האחריות. כעת את צריכה להחזיר את האחריות להכנת השיעורים אליה. את יכולה גם לדבר עם המורה שלה, לספר לה על הנעשה ולרתום אותה לעזרתך.

כל אלו הם כמובן רק בגדר רעיונות ודוגמאות. את יכולה לקחת את מה שנראה לך מתאים ולשנות ולהתאים את מה שלא. ישנו חומר קריאה רב בנושא ואני ממליץ לך פשוט לקפוץ לספריה או לשוטט באינטרנט ולקרוא. כמובן שאם את מרגישה צורך בליווי מקצועי אפשר לפנות לקבלת הדרכת הורים שילוו אותך בתהליך.

המון בהצלחה,
אסף

שלום
הבת שלי בת 7.5, בת שלישית למשפחה עם ארבעה ילדים. ילדה עם הרבה חברות. לא פעם כשמישהו פוגע בה היא רותמת אחרים בכיתה לחרם על מי שפוגע בה. ניסיתי רבות להסביר לה ולהניע אותה מלעשות זאת שוב. הרבה פעמים היא משקרת/ מכחישה ואומרת שלא עשתה את זה. אני חושבת שזה דוקא נובע מחוסר בטחון עצמי שלה שמתבטא בתוקפנות.
בבית היא יכולה לומר שלא אוהבים אותה- כשהכוונה שלה היא גם לילדים וגם לנו ההורים.
איך מתחילים לטפל בנושא הזה?
תודה

אביטל שלום,

התנגדות להחרמות הוא נושא בעל חשיבות רבה ותמיד טוב לראות הורים שאינם מוכנים לקבל שילדיהם יקחו חלק במעגל הנורא הזה.

לדעתי הטיפול בנושא מתחלק לשתי חזיתות, בתוך כותלי הבית ובבית הספר.
בבית, חשוב להתייחס להחרמות ככל התנהגות אחרת שאינה מקובלת עלינו. כשם שלא היינו עוברים על סדר היום במקרה של אלימות, כך גם לא נעבור על סדר היום כשנגלה שילדינו היה שותף לחרם.

אני חייב להודות שאני קצת אמביוולנטי לגבי הניסיון ל"דבר" על כך עם בתך. מצד אחד, כשמדובר בקשר פתוח, ילד המשתף את הוריו בנעשה, המסוגל להקשיב, להבין ולהפיק מכך תועלת, יכול להיות לכך ערך רב. מצד שני, במקרים רבים ילדים חווים את השיחות האלו כ"הטפה", סבורים כי ההורים אינם מבינים את המציאות כמו שהם מבינים אותה. הפופולריות, החברים בכיתה חשובים להם לאין שיעור, וגם אם הם מבינים כי חרם הוא דבר רע, הוא עדיין כלי להשגת כוח "פוליטי" בכיתה (כמו שאמרת על בתך, ההרגשה שאין אוהבים אותה עשויה לנבוע מההרגשה שחבריה איתה רק מהפחד פן יוחרמו, או מכיוון והיא ה"מקובלת").

כאן נכנסת לתמונה החזית השניה - בית הספר. טיפול בהחרמות, בעיני, צריך להתחיל קודם כל בבית הספר. לשם כך אני מציע לך לדבר עם יועצת בית הספר ואולי אף עם הורים אחרים שאיתם את מצוייה בקשר. אתם יכולים להיעזר בשירותיו של ארגון הנקרא "SOS אלימות", המעביר סדנאות בבתי ספר עם דגש נרחב על נושא ההחרמות (לינק מצורף).



המון בהצלחה,
אסף