יש לי בן שאמור לעלות לכיתה י' ועדיין מסרב לדבר על בי"ס,
את בית הספר היסודי בילה ביני בכורי בבי"ס פרטי בקיבוץ, בית ספר קטן מכיל ותומך עם ילדיי קיבוץ והסביבה, הילד שלי מוכשר ואינטיליגנט, גם קוגנטיבית וגם ריגשית, כבר בגן הגננת ביקשה שנעשה לו איבחון כי משהו לא בסדר - עברנו ריפוי בעיסוק כולל רכיבה על סוסים,
בבי"ס בקיבוץ היה נהדר עד כיתה ד' ששם הגיעה מורה חדשה שגרמה לקריסה כללית לכל הבנים הכיתה, והבן שלי קרס כנראה הכי מכולם ויום אחד לקח סכין נעמד מולנו ההורים הצמיד את הסכין לפרק היד שלו ואיים להתאבד, כמובן שמיד פנינו לעזרה והגענו לפסיכיאטר שמתמחה בילדים מחוננים עם בעיות קשב וריכוז, אגב הבן אוחן באותו קיץ כסובל מבעית קשב וריכוז, מילאו אותו בכדורים שרק החמירו את המצב ובסופו של דבר בכיתה ו' היגענו למורה להוראה מתקנת שבעצמה מאבחנת דידקטית שפסקה כי אינו סובל מבעית קשב וריכוז חד משמעית אלא בעית התארגנות קשה שמטעה הרבה פעמים.
את כיתה ד' עברנו איכשהו, בכיתה ה' קיבלנו מתנה מורה נהדר ועברה לה שנה שקטה - פחות או יותר, לקראת סוף ו' הילד התלונן הרבה על כאב בטן ונשאר המון בבית, ואז היינו אמורים לבחור בית ספר על יסודי, הבן התעקש ללמוד בחטיבת הביינים ששייכת לאזור מגורנו, ידעתי שזה לא רעיון טוב אבל בחרתי לזרום איתו, מבית ספר של 2 כיתות בשכבה הוא עבר ל12 כיתות בשכבה, הגיע לכיתה של ילדים מהישוב שלנו אבל ניתוק של 6 שנים כנראה יצר ניקור ורוע מצידם, עברו שבועיים מתחילת הלימודים ושוב הילד מאיים לחתוך ורידים, מיד פניתי לבית הספר שבו ברגע התאספו כל הצוות, המורה, היועצת, הפסיכולוג,מרכזת השכבה ואני ברור שהילד זקוק לעזרה אבל לאחר שיחה קצה הפסיכולוג פסק אתם ההורים במצוקה והוא רק מדליק נורת אזהרה לזוגיות שלכם, כן אני יודעת אני מנסה שנים להביא את בעלי לטיפול זוגי או מה שצריך אבל אין אם מי לדבר להפך אני והבן חווים שנים של השפלות צעקות והתעללות נפשית, ושוב הבן מופנה לאותו פסיכיאטר ואנחנו הולכים סוף סוף לטיפול זוגי.
כיתה ח' עוברת באופן בינוני ולקראת סופה בטיפול המשפחתי שעבר מהטיפול הזוגי, הבן עומד בעוז מול אבא שלו ואומר "אתה לא אוהב אותי, לא מקבל אותי כמו שאני, לא מכבד אותי, מתנשא מעליי ועושה אותי כזה קטן, אתה משפיל אותי ורומס אותי" ואבא שלו יושב בחיבוק ידיים ומודיע לכל הנוכחים - אני לפגישות האלה לא בא יותר!!!
מה ילד כואב כל כך מבין - יש אמת בדבריי.
יצאנו מהפגישה והבן שלי אומר - אמא אני צריך פסיכולוג.
כמובן שמיד פנינו לפסיכולוג שאחרי הפגישה הרביעית הזמין אותנו ההורים לשיחה דחופה הילד מדבר על אובדנות חייבים לערב פסיכיאטר, אנחנו במצוקה מול המצוקה של הילד , בינינו היחסים הולכים וקשים מיום ליום, באופן כמעט אינסטנקטיבי פונים שוב לאותו פסיכיאטר שמקבל את הבן בזרועות מחבקות ועוטפות, ממש בהתחלה הבן מנסה להתאבד ועוצר את עצמו ברגע האחרון ומספר רק לאבא שלו, נסיון אחרון לתשומת לב, אבא שלו הנכה רגשית בוחר 3 חודשים אחרי לעזוב את הבית, תודה לאל, הבן שלי לא התחיל אפילו את שנת הלימודים האחרונה הוא טוען שיש לו חרדות מבית ספר, הוא ישב שנה שלמה בבית עם מורה מפרוייקט תללים - משרד החינוך, פעם בשבוע פגישה עם הפסיכיאטר ,נוטל כדורים לחרדה ודיכאון, רואה חברים מכל מיני סוגים גם ילדים במצבים דומים לשלו,
אבא שלו ניהל מולי קרב אימה בגרושים עד שהחלטתי לוותר ולקנות את החופש שלי_(נראה לי כמו כל הנשים) , אנחנו גרושים כבר חודש וחצי, הוא אדם שקרן ומניפולטיבי,שאף פעם לא היה שותף להורות ובטח שעכשיו גם לא, בתקופה של תהליך הגרושים 8 חודשים לא הייתי פנויה לראות ולטפל במצב של הילד סמכתי על הפסיאטר שלו וכך עברה לה שנת לימודים, רופאת הילדים הציעה לשלוח את הילד לחוות דעת נוספת וזאת עשינו עם ד"ר פניג סילבנה שהמליצה לאשפז אותו לחודשיים במטרה להחזיר אותו לתפקוד ולבי"ס רק בתנאי שהוא יסכים, כיוון שהוא כל כך קשור לפסיכיאטר שלו פנינו אליו בבקשה לעזור לנו לדובב את הילד לקבלת העזרה המוצעת, הוא לדבריו נגד אישפוזים וכך טירפד לנו את העזרה הזו, נכון להיום אנחנו מרגישים שאנו שבויים שלו כיוון שהבן לא מוכן להפרד ממנו והפסיכיאטר מחזיק חזק בצד השני ולא משחרר, מצאתי בית ספר נהדר, אנקורי ברעננה, אך הילד עדיין מסרב בתוקף לשמוע על כך, מה עושים? אני מיואשת, מפוחדת בעצמי? האם יש גוף שיכול לעזור מול אותו פסיכיאטר?,איך מפרידים ביניהם מבלי שהילד יתמוטט, יכעס ?ואז בכלל אאבד אותו!!!