תמי היקרה,
קודם כל, כל הכבוד לך שאת פונה אלינו שוב! מאוד נחמד להמשיך להשתמע. את תמיד מוזמנת אם את זקוקה לאוזן קשובה ולהתייעצות.
קודם כל, אי אפשר לשפוט אדם בשעת כעסו. אפשר להגיד שאין אף אחד שפוי באמת כשהוא כועס, ולכן את שפויה כמו כולם. יחד עם זאת, אני שמח שאת מבינה שזה יכול לגרום לטעיות ובמיוחד ב'מודלנג' (דוגמה אישית) שלך כשאת מראה לבתך שאפשר לזעום כשלא מקבלים את מה שאת רוצה. בהחלט יש מקום לחשוב, מה בתך אמרה/ עשתה בשביל לגרום לך להתרגז כל כך ואיך אפשר לסנן את הדברים שלה בשביל שהם לא יעוררו בך את העצבים האלו?
כמו שדברנו בהודעה הקודמת, חשוב לזכור שריצה לכבות שריפה לפעמים גורמת לשריפה עוד יותר להתפשט. אם בתך זועמת אי אפשר לכבות מיד את השריפה. אם היא מתחצפת, תשחררי. מה אכפת לך? מה יקרה? בסופו של דבר היא תירגע מתישהו.
אז מה אני אומר לך? לוותר? לא ולא. את תגיבי, אבל בצורה שקולה, אפקטיבית, וממקום של שליטה. ובשביל זה צריכים לחכות עד שהסערה של בתך עוברת ונגמרת. כאשר את נגררת, את ובתך נמצאות במגרש 'שווים' וכך הסמכות שלך מתחלשת.
אז מה לעשות?
"רחל (שם בדוי), לא צועקים בבית הזה" (או כל התנהגות קיצונית אחרת שאת החלטת עליה מראש). להגיד את זה ברוגע. ולחזור על זה עד שלש פעמים אם היא ממשיכה לצעוק. אחרי זה, לשתוק, ולתת לסערה שלה לעבור.
(במקרה של שבירת חפצים או אלימות, יש הנחיה אחרת שאפשר לדבר עליה בהמשך אם זה רלוונטי).
בפעם השלישית, "רחל, לא צועקים בבית הזה, יהיה לזה תגובה בהמשך". ובזמן רגוע לתת את התגובה שלך (שלילת מסך, שלילת מפגש חברים, או מה שאת רואה לנכון). מומלץ שלא לקחת ממנה פלפון בצורה שעלולה לגרום להסלמה.
זה הצעד הראשון. אשמח לשמור על קשר ובהצלחה רבה,
מערכת הסמכות החדש