סמכות בקהילה


שוטטות, ונדליזם ואלימות בקרב ילדים ובני נוער, הינן תופעות אשר החריפו מאוד בעשור האחרון. ניתן להווכח בהקצנה זו בכמות התיקים הפליליים שנפתחו לילדים בשנים האחרונות. למעשה הנתונים מצביעים על שלוש מגמות מדאיגות האחת היא עלייה משמעותית בתופעות אלו, השניה היא הקצנה והחרפה של תופעות האלימות מבחינת חומרתן והשלישית היא ירידה בגילם של הילדים המעורבים במעשים פלילים.


ילדים ובני נוער כיום לא פעם אינם נרתעים גם משוטרים ואנשי חוק האמורים להגיב על חומרת מעשיהם. תופעות אלו ללא ספק מעידות כי הקהילה ככלל זקוקה כיום למענה משמעותית לתופעות אלו.


במצבים בהם עולה רמת האלימות או מתגלים סימנים אחרים של רפיון קהילתי לא פעם מתעוררים הכיסופים לאיש החזק - ערגה למנהיג ש"יעשה סדר", "יראה להם" או "ייתן להם מנה אחת אפיים". אותו אדם שיחזיר את הסמכות של פעם ! אולם, משאלות אלו מתנגשות באורח בלתי נמנע עם ערכיה של החברה החופשית ועם חזונה החינוכי.


חשוב לזכור כי הסמכות-של-פעם היתה כמבנה של פירמידה: בעל הסמכות עומד בקודקוד וחולש על הרמה שמתחתיו, החולשת בתורה על הרמות שמתחיה. בעל הסמכות היה האחראי הבלעדי בתחום מרותו וחייב דין וחשבון רק למי שמעליו. הקשר בין הנתין לבין דמות הסמכות הוא של תלות וציות והאפשרות היחידה לשינוי היא המרד, שבאמצעותו מנושלת דמות הסמכות ממקומה הרם. סמכות מעין זו אינה לגיטימית כיום, לא ניתן ואף לא נראה לנו נכון להבנות סמכות מעין זו שוב גם במקרים בהם האלימות קשה. חשוב להבין כי הניסיון להפעיל סמכות כוחנית במצב בו שוררת אלימות קשה עלול להחריף את ההסלמה ולהעלות את רמות הסיכון. מכאן הצורך בסמכות חדשה, אשר תתייצב באופן שונה מול קהילתה ותגייס את כוחה באמצעים שונים מאלו של הסמכות-של-פעם.


בניגוד למבנה הפירמידה של הסמכות של פעם לסמכות החדשה מבנה של רשת. בעל הסמכות שואב את כוחו והשפעתו מן הגורמים המסמיכים אותו ומספקים לו את האמצעים למילוי תפקידו. תפקיד מרכזי נודע לתהליכים של העברת מידע ותמיכה הדדית: הורים עומדים במגע שוטף עם הורים אחרים, עם ביה"ס ועם גורמי קהילה. מבנה הרשת מוביל ליצירת סמכות השואבת אתכוחה מתמיכה הדדית ולגיטימיות ציבורית רחבה. רשת זו יעילה יותר מפירמידה לא רק בגין התמיכה הרחבה בה היא יכולה לזכות אלא בעצם יכולתה להוות רשת ביטחון מפני התדרדרות ונפילה ולא רק להפעיל לחץ מקודקוד הפירמידה כלפי מטה.


התארגנותה של קהילה ברוח הסמכות החדשה מצריכה שילוב של שלושה תהליכים: I. עלייה בתחושת הצורך והמודעות II. הכרה באפשרויות הפעולה. III. התגברות על "רפלקס הפרטיות".


 

הגברת תחושת הצורך והמודעות

תחושה הצורך בשינוי והמודעות לאלימות הן לעתים קרובות פועל יוצא של אירועים המזעזעים את הקהילה אך העלאת המודעות אפשרית גם ללא אירועים קיצוניים. שתי דרכים הוכחו כיעילות למטרה זו: (א) פרסום שיטתי של אירועים בעייתיים, ו- (ב) הצפה של צרכים על ידי סקר יזום ועידוד ההתבטאות. פרסום שיטתי של האירועים הבעייתיים מעורר בהדרגה את נכונות בני הקהילה לפעול. הסרת מעטה הסודיות ושבירת הנוהג הסמוי להעלים ולטייח מייצרות תסיסה ברוכה. לא אחת מופעלים לחצים על ראש הקהילה או על מנהל ביה"ס להעלים את הפרסום, גם אם הוא נעשה בצורה אנונימית. אנו מאמינים כי עמידה איתנה של גורם הסמכות מול לחצים אלה היא מבחן למנהיגותו. בעל תפקיד המוכן להסביר לבני הקהילה שפרסום האירועים הוא חיוני כדי למנוע הידרדרות יצליח לגייס תמיכה רחבה לעמדתו. ראש הקהילה יכול גם להציף מצוקות וצרכים על ידי פניה יזומה לקבוצות הסובלות מן המצב הקיים. כך, סקר אלימות שנערך בביה"ס עשוי להמריץ לפעולה. פרסום הסקר הוא הזדמנות נאותה לכנס את כל המורים וההורים ולגייסם לתוכנית המאבק. לעתים אין צורך באמצעי פורמאלי כמו סקר אלימות, אלא די בפנייה בלתי פורמאלית ובעידוד ביטוי חופשי של מצוקות.


 

הכרה באפשרויות הפעולה


"כדור השלג"
פעולה זו נובעת מתוך הכרה של חברים מתוך הקהילה בצורך לפעול ולהוביל לשינוי, חברים אלו מחליטים לפעול וליזום פעולות נוכחות ברוח הסמכות החדשה. כיוון שהסמכות החדשה מסתמכת גם על שימוש מושכל בפרסום ופומביות עולה ההיכרות והרלוונטיות של פעולות הקבוצה לקהילה כולה. למשל, הורים שקראו את הדיווחים באתר האינטרנט של ביה"ס החליטו להתגייס כקבוצת הורים לפעולה. להתייצבות פומבית של מורים במאבקם נגד האלימות אפקט דומה: היא מגייסת הורים ומורים נוספים ומגבירה את נכונות הילדים לקרוא לעזרה ואף להתגייס ולתרום. למעשה בניית סמכות חדשה בקהילה באופן זה מתרחשת כתהליך הצומח מפעולות חברי קהילה בודדים אך התהודה לפעולות אלו בקהילה מרחיבה את השורות ומובילה להרחבת הלגיטימיות והיכולת לפעול בעוצמה רבה יותר.


הקמת צוות מוביל 
החלטת גורמי סמכות בקהילה לפעול מול הקצנת התנהגות ילדים ובני נוער, מהווה מנוף משמעותי לשינוי. אין ספק שדרך זו יעילה ומהירה יותר בד"כ, עקב המשאבים העומדים לרשות גורמי הסמכות. הצעד הראשון הוא הקמת צוות מוביל קהילתי הכולל בין ארבעה לעשרה חברים, ביניהם ראש הקהילה, נציגי גופי החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, ונציגי הורים. הצוות המוביל אחראי על יצירת אפיקים לפניות ולבקשת תמיכה, ליצירת רישות, לגיוס ותיעול מתנדבים, לריכוז ופרסום מידע, ולניהול צעדים של השגחה, נוכחות ותיקון. באופן זה דואג הצוות להפצת עקרונות אלו ההופכים עתה לשפה משותפת בקהילה כולה.


ביה"ס כמוביל מהלך
ביה"ס הוא המקום הטבעי בו מתכנסים הורים מכל רחבי הקהילה, לפיכך לאירועים כמו פתיחת שנת הלימודים או יום הורים השפעה פוטנציאלית רבה בהפצת הסמכות החדשה. ביה"ס הוא המקום הטבעי לצמיחת יוזמות קבוצתיות לשיקום הסמכות ההורית או לקידום השגחה משותפת. ביה"ס יכול לתרום להפצת הסמכות החדשה גם בדרך נוספת: חברי ההנהלה הם מועמדים טבעיים לתפקידים בועדת החינוך ובהנהלת הישוב. כך מתפשטת התפיסה גם בנתיב הארגוני: מי שהפעיל את עיקרי הסמכות החדשה בקהילה המצומצמת של ביה"ס יהיה מתאים במיוחד למלא תפקיד דומה בהנהלת הקהילה הרחבה.


 

"רפלקס הפרטיות"

 כל יוזמה של השגחה קהילתית מעוררת בחלק מן התושבים התנגדות שמקורה ברפלקס הפרטיות. הורים מסוימים יקדמו בחשדנות יוזמות כמו סיירת הורים, פרסום של אירועים בעייתיים או אף ניסיון להנהיג צעדי תיקון לאירועים הרסניים. הם עלולים לראות בניסיונות אלה חדירה לפרטיותם, נטילת מרות על ילדיהם ואיום על זכויותיהם. בדומה לכך, יראו בעלי תפקידים מסוימים את התביעה ליטול חלק במלאכת ההשגחה על הנוער כחורגת מתפקידם ומסמכותם. כדי להתמודד מול הסתייגויות אלו, עלינו לחזור למושג "ההסמכה", העומד ביסוד הסמכות החדשה. בשונה מבעל הסמכות-של-פעם, בעל הסמכות החדשה איננו רואה את סמכותו כמובנת מאליה וכמתקיימת באורח אוטומטי מתוקף תפקידו. הדבר נכון בעיקר לגבי תחומים בהם נורמות של אי-התערבות השתרשו זה מכבר.


מתן פרטיות ומרחב לצמיחה אישית משמעותיים ללא ספק לילדים ובני נוער אך חשוב לזכור כי המרחק בין מתן פרטיות ומרחב פתוח לבין השארתם לבד, חשופים ואף פגועים אינו רב. ההקצנה החריפה בהתנהגות ילדים ובני נוער מהווה עדות כואבת לכך שחצינו קו זה בתרבות הנוכחית שלנו. אנו מאמינים כי אחד המקורות המשמעותיים לתופעות האלימות בקרב ילדים ובני נוער הוא חוסר בהשגחה בוגרת. חוסר השגחה זה לא רק מוביל להקצנת ההתנהגות אלא אף משאיר את ילדינו נטושים תחת דגל "הפרטיות" שהונף גבוה מעל לראשם.