מידע להורים

באזור זה הנכם מוזמנים לקרוא על נושאים שונים הקשורים להורות ומשפחה. הנכם מוזמנים גם להכנס לפורום התייעצות להורים והצוות שלנו ישמח לענות לשאלותיכם.

יעוץ פרטי להורים ניתן לקבל במסגרת הקליניקה שלנו בתל אביב. צרו קשר בנייד
054-9137229 .

אפשרות נוספת היא בפנייה למרפאה לסמכות הורית במרכז שניידר לרפואת ילדים. 

 

הורים לילדים חרדתיים


 

 

דמיון הילד

הפרעות חרדה הן הפרעות שכיחות ביותר בקרב ילדים ובני נוער. מחקרים מעריכים כי עד עשרים אחוזים מן הילדים סובלים בכל רגע נתון מבעיה זו! חישבו על כך: בכיתה ממוצעת בבית הספר לומדים יותר מחמישה ילדים הסובלים מהפרעת חרדה אמיתית – כזו הניתנת לאבחון אך חשוב מכך גם ניתנת לטיפול וסיוע. 
כאשר ילד סובל מפחדים הדבר משפיע לא רק על עליו אלא על כל המשפחה ובמיוחד על ההורים. הנה מספר שאלות שאתם, כהורים, יכולים לשאול את עצמכם על מנת לבחון באיזה מידה החרדה של הילד שלכם הפכה לגורם שקובע את התנהלות חייכם:

  • "האם הזמן שלי חדל להיות שלי והפך להיות הזמן של הילד בגלל חרדותיו?" (לדוגמא, פגיעה בעבודה או בפעילויות פנאי)
  • "האם המרחב האישי שלי הצטמצם בגלל חרדות הילד?" (לדוגמא, שינה בחדר ההורים, או נגישות בלתי מוגבלת של הילד למרחב הפיזי, לטלפון, או לחפציהם האישיים של ההורים)
  • "האם אני חרד מכך שהילד ירגיש חרדה? האם אני מרגיש מוצף וחייב להגיב מיד כדי למנוע או להפסיק את החרדה שלו?"
  • "האם חיי היום-יום שלי מוכתבים על ידי חרדותיו, מגבלותיו או צרכי ההרגעה של הילד?" (למשל, ההורה מבצע עוד ועוד פעולות במקום הילד)
  • "האם אינני מצליח למנוע מילדי לפלוש לשיחות או עיסוקים אישיים עקב חרדותיו?"
  • "האם ויתרתי על הזכות לרצונות ותוכניות משלי? האם איבדתי את היכולת לממש רצונות ותוכניות אלו?"

 

אם עניתם "כן" לחלק מהשאלות האלו – אינכם לבד!
חרדה של ילדים משפיע תמיד גם על ההורים, לא רק הילד סובל, גם הוריו סובלים ומשלמים לעיתים מחירים כבדים. למעשה זה טבעי: הדחף הטבעי של הורים להגן על הילדים שלהם ולהרגיע אותם והדחף המולד של ילדים לפנות להורים שלהם כאשר הם מרגישים פחד משמעותם קשר הדוק מאד בין החרדה של הילד לבין ההורים.

 

כהורים לילדים עם הפרעת חרדה יתכן מאד ונתקלתם בדילמה הבאה:
הילד שלכם פוחד ממשהו (נניח פוחד מלישון לבד) ומבקש שאתם תעזרו לו (למשל בכך שישן במיטה שלכם). האם עליכם להיענות לבקשה שלו? הוא הרי באמת פוחד! האינסטינקט הטבעי להציע הגנה ועזרה הוא חזק מאד. אבל אתם גם יודעים בליבכם שעליו להתמודד עם הפחדים שלו. אתם יודעים שכל עוד הוא ימשיך להימנע מן ההתמודדות הפחד לא יעזור. אז אולי צריך להתעקש איתו?
החמלה על הילדים, המצוקה הרגשית שבלראות אותו סובל, נלחמים בצורך להוביל אותו להתמודדות על מנת שיתגבר. זוהי דילמה המוכרת למרבית ההורים לילדים עם פחדים וחרדות! אנו שומעים אין ספור הורים המתארים את ההתמודדות האישית שלהם עם דילמה זו ויודעים עד כמה היא קשה ומורכבת.

 

זוגות רבים של הורים "מחלקים את התפקידים" של הדילמה בינם: כלומר הורה אחד אחראי על החמלה, הרחמים והאמפתיה כלפי החרדה של הילד ואילו ההורה השני מרגיש שצריך לגרום לילד להתמודד ושאסור לוותר לו בגלל החרדה. חלוקה כזו היא שכיחה מאד וגורמת לא אחת גם לקשיים רבים בקשר הזוגי של ההורים. ככל שקשה להתמודד עם ילד חרד – קשה הרבה יותר עם כל הורה מושך לכיוון אחר ומנוגד לשני! במקרה כזה הכרחי לחזור ולמצוא את המשותף ברצונות ובשאיפות של שני ההורים (אנו מאמינים ומשוכנעים ששניכם רוצים בסופו של דבר את טובתו של הילד) וכן לגבש תוכנית עבודה משותפת ששני ההורים מסכימים עליה. לפעמים קל יותר לגבש תוכנית משותפת כשנעזרים באיש מקצוע שיכול למצוא את המכנה המשותף ולהדריך את שני ההורים יחד.

 

לכל הורה יש דעות ומחשבות משלו על הפרעת החרדה של הילד ועל הדרך להתמודד איתה. חשוב שכל אחד יפעל בהתאם לאמונות שלו אבל ישנן מספר דעות שרווחות בקרב אנשים (לפעמים אפילו בקרב פסיכולוגים ואנשי מקצוע) שלא רק שאינן נכונות אלא שפוגעות פגיעה חמורה ביכולתם של ההורים  לסייע לילד הסובל מהפרעת חרדה. הנה מספר "מלכודות הוריות" כאלו:

 

"אסור שילדי יחווה חרדה.  הוא כבר סובל מספיק!  אני יודע שהוא פגיע מאד, וחוויות חרדה עלולות להשאיר בו צלקות עמוקות!"

אמונה זו ממלכדת את ההורה והילד במבוך של תלות ומתן חסות, הגורר הימנעות מכל פתרון הדורש התמודדות.  עמדה הורית זו תורמת לתחושת הילד, שהחדרה היא איומה ונוראה ושאין באפשרותו לעמוד בה.  כך מתחזקת הימנעות, ההופכת עתה ל"הימנעות בשניים".  למרות היותה בעלת השלכות שליליות, עמדה הורית זו מובנת.  הורים בנויים להרגיש כך. על כן, צודקים האומרים: "אני לא יכול להרגיש אחרת!" אולם, כמו במקרה של הילד, קבלת הרגשות אינה זהה לקבלת המסקנה.  הורים יכולים בהדרגה ובזהירות להעמיד סייג לרגשותיהם ולתגובותיהם, ובכך לצאת מן השיתוק, למרות הרגשות הספונטאניים.   

 

"אסור לתת לפחדים לגיטימציה!  צריך להראות לילד שהפחדים שלו הם שטותיים, אסור לוותר! צריך לתת דוגמה אישית של אומץ!"

זאת המלכודת של ההורה הדורש, העלול להקשיח את עמדתו עד כדי נתק.  סוד העזרה לילד הוא בהובלה עדינה תוך תמיכה מתמדת, ולא בדחיפה חפוזה.  בהינתן מצב בו הילד מתקשה למלא משימה, השאלה הקובעת היא: "לאיזו תוספת תמיכה הוא זקוק כדי לבצע את הצעד הבא?"  עמדה של דרשנות פסקנית נחווית על ידי הילד החרד כנטישה ולא כתמיכה.  יתר על כן, היא מגבירה את הסיכוי שההורה השני יגיב על ידי הגברת ההגנה והחסות, ובכך נופל ההורה הדורש למלכודת, בה הוא משיג את ההיפך ממבוקשו. הילד אינו נענה לאתגר הקשה שההורה מעמיד מולו ויתירה מכם הפער בין ההורים מתרחב, ושיתוף הפעולה בניהם מצטמצם.

 

"בעיית החרדה באה ממקורות נפשיים עמוקים. רק טיפול נפשי עמוק יכול לרפא את הבעיה מן השורש!"

בעיות חרדה ניזונות ממקורות רבים.  המחקר הראה שלחלק מהפרעות החרדה (למשל, הפרעה טורדנית-כפייתית והפרעת פאניקה) מרכיב גנטי.  מעבר לנטייה הגנטית, המסבירה חלק מתופעות החרדה, נודעת השפעה בולטת לאירועים סביבתיים, כשהבולטים בהם הן חוויות טראומטיות (כגון, מלחמה, תקיפה, תאונה, שכול, הגירה, אלימות במשפחה, ועוד) ומעברי חיים. גורם נוסף בעל השפעה מכרעת הוא האפשרות להימנעות והשבתת דרישות התפקוד.  הסיכון לקיום של הפרעת חרדה מתמשכת עולה ככל שגורמים אלה מצטרפים זה לזה. נחזור ונדגיש כי ההשקפה, לפיה פתרון של בעיית חרדה מצריך גילוי של קונפליקטים סמויים ולא-מודעים לא נתמכה על ידי המחקר. כל הגישות, שהראו יעילות בטיפול בחרדה, מתמקדות בהתמודדות מעשית עם החרדה תוך מתן תמיכה. גישות אלו מביאות לא רק לשיפור בתפקוד העכשווי, אלא גם להישגים בני קיימא. לעומת זאת, הציפייה שהחרדה תיעלם מתוך תהליכים פנימיים בלבד וללא צעדים מוחשיים של התמודדות או דרישות תפקודיות היא ציפיית שווא.

 

"אי אפשר לדרוש מילד שחווה חוויה קשה, שיחזור לתפקד לפני שהוא מתאושש.  צריכים לתת לו לנוח, ולהחזיר אותו לתפקוד כשיהיה מוכן לכך!"

אמונה זו מושתתת על ההנחה, שהחרדה כמוה כמחלה.  כשהילד חולה, נותנים לו להתאושש בבית עד שהמחלה חולפת.  אולם, המצב בבעיות חרדה שונה לגמרי: הרחקת הילד ממסגרות התפקוד מחריפה את החרדה ומקטינה את יכולתו להתמודד !  אין כמובן לצפות מהורה, הרואה את ילדו חווה חוויה קשה ומגיב בתגובה חריפה, שיתעלם מתגובת הילד ויחזיר אותו לחזית התפקוד באורח מלא וללא שהות.  בעקבות חוויה קשה עלולה מסגרת החיים הרגילה להתערער לזמן מה.   אולם, גם בתקופה זו, על ההורים להיערך לחזרה לתפקוד, תוך העברת המסר שעל הילד לחזור למסגרת.  מסר זה איננו מועבר רק במילים, אלא גם במעשים: על ידי תכנון החזרה, שמירה על הקשר בין הילד לבין המסגרת, ומניעת פתרונות העלולים להפוך לפתרונות קבע.               

 

"לא ניתן לעזור לילד שלי מבלי להכיר אותו היכרות קרובה ביותר.  אני חש את ילדי ומרגיש אותו בכל נימי נפשו.  רק אדם שיכירו כפי שאני מכיר אותו יוכל באמת לעזור לו."

לעתים קרובות, דווקא אנשים הקרובים פחות לילד והמגלים פחות הזדהות עמו מסוגלים לעזור לו יותר מן ההורה.  הבנה זו איננה קלה להורים.  כמוה כויתור על עמדתם הייחודית. ויתור זה אפשרי, אם ההורה מבין שהזדהותו העמוקה עם הילד עלולה ליצור את מה שאנו מכנים "ברית החרדות" ולהביא להחרפת הבעיה.  אפשר לדמות מצב זה לצעקה של הילד כאשר ההורה משמש מעין תיבת תהודה. עוצמת הצעקה במקרים אלו תהדהד חזק יותר והחרדה הן של הילד והן של ההורה תגבר. במצב זה, עדיף שההורה יצעד צעד אחד אחורה ויאפשר לאנשים אחרים, שפחות מגיבים רגשית לכל תנודה בנימי נפשו של הילד, לתמוך בו במקומו.

 

מה על ההורים לעשות כאשר הילד מסרב להתמודד או לפנות לטיפול ?

  • האם קרה שניסיתם לשכנע את הילד שלכם להתמודד עם הפחדים שלו והוא סירב?
  • האם הצעתם לו ללכת לטיפול פסיכולוגי והוא לא מעונין?
  • האם עצם הדיבור על בעיית החרדה או הניסיון להביא להתמודדות יוצרת מריבה או מתח בבית?

 

אם הדברים האלה קורים לכם, כפי שהם קורים להורים רבים אחרים אזי אתם בודאי מרגישים חסרי אונים ומתוסכלים. אתם רוצים לעזור לילד, מבינים כי הוא במצוקה וצריך עזרה אבל גם לומדים שהפער בין הרצון וההבנה שלכם למציאות גדול מאד.
חשוב מאוד להבין כי ילד המעוניין בטיפול מול חרדותיו יוכל להעזר ולהתמודד היטב. אך מה עלינו לעשות במצב בו הילד מסרב לפנות או להעזר בטיפול ? האם עלינו להכריח אותו ? האם הדרך להתמודדות ושיפור המצב מחייבת את שיתוף הילד ?
הסמכות החדשה מקנה להורים את הכלים והשיטות לעזור לילד הסובל מפחדים גם כשהילד עצמו מסרב לטפול ואף מתנגד לכל שינוי! מדובר על תהליך מורכב ולא פשוט, אך מניסיוננו הורים מתגייסים ולא פעם מצליחים להוביל לשינוי מהותי, לא רק בשיפור האווירה בבית, אלא גם ביכולתו של הילד להתמודד עם חרדותיו.
נקודת מוצא זו - סיוע להורים ללא שיתוף הילד בטיפול, מהווה תוספת משמעותית ושינוי מהותי בעולם הטיפול והפסיכולוגיה. לראשונה יכולים הורים להוביל תהליכים של שינוי, שיפור והתקדמות ללא התנאי המקדים של שיתוף פעולה והסכמת הילד לטיפול.

 

 בספר "פחדים של ילדים" מאת חיים עומר ואלי ליבוביץ הוקדש פרק שלם לנושא הצעדים החד-צדדיים  שהורים יכולים, וחייבים, לבצע כאשר ילדם סובל מהפרעת חרדה ומסרב לשתף פעולה עם טיפול או  שינוי. על ידי שינוי ההתנהגות ודפוסי ההתמודדות, גיוס עזרה ותמיכה מצד גורמים במשפחה ובקהילה ופעולות חד-צדדיות אחרות יכולים ההורים לקחת את האחריות על המצב ולהפוך מחסרי אונים למובילים של שינוי ושיפור.
ניתן לרכוש את הספר פחדים של ילדים באתר הוצאת הספרים.

 

הינכם מוזמנים גם להכנס לפורום הדרכה להורים שלנו באתר זה על מנת להתרשם להתייעץ ולחוות דעה.