פורום התייעצות פתוח להורים

בני בן 9 ואינו מוכן ללכת לבית הספר,או לחבר או למכולת לבד
וכל בקשה כזו מלווה בפחד שלו,מכלבים,מאולי הוא יאבאת הדרך
וכל מיני סיבות כאלו ואחרות מה שבעצם מצריך ליווי לכל מקום לקחת אותו ולאסוף אותו
איך אפשר להורד לו את מפלס החששות ובאמת לשכנע שהשד לא כל כך נורא

קרני שלום,
ממה שתיארת לבנך יש פחדים שונים שבגללם הוא נמנע מביצוע פעולות שילדים בגילו מבצעים בקלות. ההמנעות היא טבעית אך היא משמרת את הפחד מאחר והיא לא מאפשרת ליצור חוויות אחרות מהדמיון המפחיד, כמו למשל שהיה מפחיד אך לא באותה רמה כמו שחשבתי, שבכלל לא קרה מה שחששתי ממנו, שאני מסוגל להתמודד וכו. בדרך כלל הדמיון הרבה יותר גרוע מהמציאות עצמה ולכן חשוב לעזור לבנך להתחיל לבצע את הפעולות בהדרגה. אלמנט ההדרגה הוא מאוד מהותי כדי שיתחיל ממשהו שיותר קל לו ויחווה הצלחה. אינני יודעת באיזה רמה הפחדים אך במידה והם רבים יש טיפולים שמתמחים בכך. מה שחשוב הוא לעזור לו לא להמנע , לתמוך בו אך לא לגונן עליו ולעשות במקומו ולהבין אותו.
דבר נוסף, חשוב להבין שהפחדים הם מהרגש ולכן דיבורים להגיון אינם עוזרים.
ספר מומלץ בעניין הוא "פחדים של ילדים" של פרופ' חיים עומר ואלי ליבוביץ.

המון בהצלחה,
אפרת גיליס

בני בן השבע וחצי עשה מעשה קונדס כדי לרצות את מנהיגי הכיתה, כדי שירגיש שגם הוא "בעניינים".
הוא יודע שהמעשה אסור אך בכל זאת עשה.
מה עושים? כיצד מענישים?
ככל שגדלים בגיל המעשים יכולים להיות מסוכנים. אנו מבינים שהוא רוצה להיות מקובל אך לא בכל מחיר.
עדיין לא שוחחנו עימו כי אנו רוצים להיות מלאים בסל כלים נכון להתמודדות.

לתשובתכם המהירה אודה.

אמא דואגת שלום,
קראתי את פנייתך ואני חייבת לחזק אותך על היכולת שלא להגיב באימפולסיביות למקרה, לקחת אויר לנשימה ולחשוב לפני נקיטת הצעדים מול הילד. אנחנו מאוד מאמינים בהשהייה של תגובות כפי שעשית כדי לחשוב בהגיון ולקבל החלטות שלא מתוך סעה נפשית שמתחוללת ברגע המקרה.

אשר לשאלתך ראשית חשוב לי לציין שנשמע שבסך הכל בנך הוא 'ילד טוב' והיתה לו מעידה אחת, כך שלא הייתי נלחצת ורואה שחורות (אם אכן זה המצב), אך בהחלט אני מסכימה איתך שציך לסמן את ההתנהגות, להבהיר את אי קבלתכם אותה, להתייחס לכך, ולאחר מכן להמשיך הלאה, בלי הרבה דיבורים ובעיקר עם מעשים.

אחד הכלים שנמצא בהחלט יעיל מנסיוננו, הנו "פעולות תיקון". הכוונה לפעולה שהילד עושה, בסיוע ההורים , לתיקון התנהגותו השלילית. מומלץ שאתם תאמרו לילד (בשפה שלכם ושלו כמובן): "היום עשית כך וכך (לפרט את ההתנהגות) ופגעת ב..... זאת התנהגות לא מקובלת, ולכן גם נענשת ו(לפרט אם היתה התייחסות קודמת לכך). אבל כאשר פוגעים גם צריך לתקן. איך היית רוצה לתקן את מה שעשית?" אם הילד מציע רעיון ישים וסמלי - זה נהדר. אם לא - ניתן להציע לו לכתוב מכתב או לעשות יצירה וכו', במטרה לבקש סליחה. אם זה נעשה בבית הספר חשוב שהמורה תתייחס לכך בשיעור. פעולה זו גם גורמת לילד לחוש בושה על התנהגותו השלילית, אך בו בזמן היא מחזקת אותו וגורמת לו לחוש גאווה על התיקון שביצע.

מאחלת לכם הרבה בהצלחה

אפרת גיליס

בני בן ה-8 לא מוכן ללכת לישון לבד הוא רוצה שארדים אותו ושהוא נרדם הוא מתעורר כל כמה דקות לבדוק שאני לידו אם הוא במיטה שלו הוא מגיע למיטה שלנו בנוסף הוא לא מוכן להישאר לבד בבית אפילו לדקה (עד לא מזמן לא היה מוכן לעלות קומה אחת למעלה לשכנה )

קראתי את פנייתך ולפי מה שאת מתארת נשמע שבנך מתמודד עם פחדים מעבר לפחדים שילדים בגילו מתמודדים. קצת קשה לי להתייחס באופן ישיר לפנייתך מאחר וחסרים לא מעט פרטים: האם תמיד היה כך או שמשהו השתנה ואם כן מתי וממה ?

ממה בדיוק בנך מפחד - מהחושך? מלהיות לבד? מה הוא חושש שיקרה?
כיצד התנהלתם עד כה עם העניין? האם תמיד נעניתם לבקשותיו, או להיפך, נתתם לו להתמודד למרות זאת ?

שאלות אלו הינן חשובות מאוד.
בגדול, המטרה היא לעזור לבנך להתגבר על הפחדים ביחד איתכם ולא לבד. זה אומר מחד לא לגונן עליו ולענות לבקשותיו כי אז הוא ימשיך לפחד והמצב לא ישתנה. מאידך, לא להשאיר אותו לבד ולתמוך בו לאורך כל הדרך. זאת אומרת, לא לעשות במקומו אלא ביחד איתו ובהדרגה דברים שהוא מסוגל, כדי שיחווה תחושת הצלחה והתגברות על הפחדים.

אני ממליצה בחום לקרוא את הספר "פחדים של ילדים" של פרופ' חיים עומר ואלי ליבוביץ, המדבר בדיוק על מצבים אלו.

המון בהצלחה,

אפרת גיליס

שלום, אני כשלושה חודשים לאחר לידה ורק מניקה. התינוקת עולה מאוד יפה במשקל ובטיפת חלב מאוד מתפעלים. חשובה לי ההנקה ולכן אני שואבת בכל יום מנה (ומקפיאה) כדי שכשאחזור לעבודה אוכל להמשיך בהתמדה עם ההנקה ולא לוותר. בעוד כשבועיים אני חוזרת לעבודה ולכן רציתי להתחיל לתינוקת מנות שאובות בבקבוק. וכאן התחילה הצרה..... התינוקת לא מוכנה בשום אופן לתפוס את פטמת הבקבוק היא מסרבת ונלחמת, צורחת ומעדיפה להשאר רעבה. ניסיתי את כל סוגי הבקבוקים והפטמות האפשריות (גם מוצץ היא לא תפסה מאז שנולדה וגם את זה ניסינו את כל הסוגים...) אתמול הייתי חייבת לצאת מהבית לזמן מה והתינוקת ינקה בארבע בצהריים ועד לשעה עשר בלילה סרבה לאכול לביבי סיטר ולבעלי. הגעתי והנקתי אותה כי כאב לי. אני לא נותנת לה כדי שלא תריח אותי אבל זה לא הולך גם עם אף אחד אחר. אני על סף דיכאון מהמחשבה שאצטרך לזרוק את כל כמות המנות ששאבתי מאז הלידה ובעיקר מהמחשבה שהיא לא תופסת בקבוק..... מה לעשות ואיך להתקדם הזמן לרעתי ואני חוששת מאוד, בעיקר בגלל שאני לא יודעת כמה סבלנות תיהיה למטפלת להתעקש איתה על בקבוק אפילו אני מיואשת. האם יש לי סיכוי שהיא תתפוס בקבוק בסופו של דבר ואך להרגיל אותה לכך? להפסיק הנקה בגלל זה? בבקשה תתנו לי טיפים ותגידו לי שהדבר אפשרי גם אחרי שלושה חודשים מלאים של ציצי בלבד....
תודה רבה. רויטל.

הי רויטל
קראתי את פניתך ואני באמת מבינה לליבך. לצערי זה אינו תחום התמחותינו ולכן אני ממליצה לך לפנות לפורומים לגיל הרך, שם יוכלו לתת לך מענה הולם יותר. מה שכן, אני יכולה לנחם אותך שהרבה מאוד הורים נאלצים להתמודד עם הקושי שאת מתמודדת איתו, כך שאינך לבד במערכה ויש הרבה טיפים בעניין, אם כי ראיתי שאת חלקם ניסית כבר.
שאלת אם יש סיכוי שבסוף היא תיקח בקבוק ולכך התשובה היא כן.
אני יודעת שזה שלב מאוד קשה אך לבסוף עוברים אותו.

המון בהצלחה,

אפרת גיליס

שלום רב,
יש לנו ילד בן 2.4. אני בהריון בחודש 8. לאחרונה שמנו לב כי ישנו שינוי בהתנהלות והתנהגות הילד כלפיי. זה נראה שהוא פיתח חרדת נטישה לכל מה שקשור אלי: לא מוכן ללכת בלעדיי (מגיב בבכי היסטרי גם כשמסבירים לו שאני כבר מגיעה), בלילה מתעורר ורוצה בקרבתי (עד עכשיו ישן לילות שלמים), רוצה רק דברים שאני מכינה (ולא אבא), התפרצויות בכי על כלום או על דברים שבעבר לא היו גורמים לבכי וכו'...
אנחנו מרגישים שהוא פשוט הולך ונצמד אליי יותר ויותר ומאותת שהוא חרד לגבי. אנחנו מנסים לדבר איתו ומחזקים אותו שאבא ואבא אוהבים אותו ושאנחנו תמיד איתו אבל לא נראה שזה מרגיע אותו.
אני יודעת שהוא ילד מאוד נבון לגילו ומאוד מפותח ושהוא זקוק לקרבה שלי עכשיו אבל אני לא בטוחה שמה שאנחנו עושים זה הכי טוב בשבילו - זה נראה שהוא בחרדה לגביי.
אגב, עד היום הוא לא חווה חרדת נטישה כלל - לא בגיל צעיר (כמו שתמיד כתוב בספרים).
איך אפשר לעזור לילד להתגבר ולהגיע את החששות שלו?
לגבי ההריון והלידה - הוא יודע שיש לו אחות בדרך ושלאמא יש תינוק בבטן. אנחנו משתדלים לא להחביר המילים ותיאורים כדי שלא ילחץ ויחשוש מהעתיד לבוא.
אשמח לעזרה איך אפשר לעזור לילד.
תודה

הי דנדה
קראתי את פנייתך וניכר כי את מאוד קשובה לבנך.
ראשית אני רוצה להרגיע אותך ולומר לך שעל פניו נשמע שבנך עובר את גיל 'שנתיים האיום' בו הוא בודק גבולות ורואה עד כמה הוא יכול להשפיע עליכם כהורים, רק שמתווסף לכך העניין של הרחבת המשפחה שלא מקל על העניין ובהחלט מעצים דברים ומגביר את החשש.

אז קודם כל אני לא יודעת אם צרת רבים זה חצי נחמה אבל הרבה ילדים עוברים את זה וזה נורמלי, רק שבאמת כדאי לדעת איך להתנהל עם זה. אני אומרת את זה כי היה נדמה שאת לוקחת על עצמך אשמה בעניין (תקני אותי אם אני טועה), מה שמאוד מתפעל אותך ומקשה עליך בהתנהלות מולו. אז בעניין זה חשוב לזכור שזה שלב קשה אך חשוב מאוד בשבילו. אמנם יש הרבה חסרונות כשנולד אח, אך היתרונות הרבה יותר משמעותיים ואת זה חשוב לזכור. בסך הכל עם כל הקשיים, את מביאה לו מתנה לחיים ותזכרי את זה.

לגבי ההתנהלות- בגדול אני פחות מאמינה במילים ויותר במעשים. כן הייתי נותנת לו יותר זמן איתך כדי להרגיע את הצורך בך וגם הייתי מנצלת את הזמן הזה להקריא לו סיפורים שקשורים בעניין. יש הרבה ספרים על לידת אח ששווה להקריא אותם. הם מאוד עוזרים להרגיע ולהפחית את הלא נודע. מאידך, אינני בטוחה שההנהגות היא רק בגלל ההריון וכפי שכתבי בתחילה נראה שהוא רק מעצים דברים שטבעי שבנך יעבור בגיל בו הוא נמצא ולכן לא הייתי שמה הכל על ההריון. שווה אולי להקריא גם ספרים העוסקים בהתנהגויות האחרות שלו (למשל דובי לא לא או על כל מיני פחדים). מה שכן, אני לא הייתי נענית לבקשות שלו שכל הזמן רק את תטפלי בו. זה לא נכון באופן כללי כי לא תמיד זה אפשרי (טכנית אך לא רק, גם מבחינתך אני סבורה שיש רגעים שאת רוצה שבעלך 'יתפעל' ואת תעסקי בדברים אחרים או תנוחי), ןבטח שלא בשלב בו את נמצאת, כשעוד חודשיים מישהו אחר יהיה חייב לקחת חלק ואת תהיי הרבה פחות זמינה. נהפוך הוא, זה בדיוק השלב שאת צריכה להרגיל אותו להתנהל גם עם אחרים כמו אבא, משפחה מורחבת או כל עזרה אחרת.

חשוב לזכור שדווקא בתקופות אלו שהילדים עושים רגרסיות, למרות הנטיה הטבעית לרחם עליהם ולוותר על כל אותם כללים שהיו ברורים בבית, הדבר הכי נכון עבורם זה להשאיר את הדברים ברורים ולא להפוך אותם לאפורים. דווקא בתקופות אלו הילדים צריכים מסגרת ברורה ומאורגנת ששומרת עליהם ותוחמת אותם. דברים אלו לא נועדו רק לחינוך אלא גם לצורך בניית הבטחון של הילדים ולעיתים אנו שוכחים זאת.

המון המון בהצלחה ו... לידה קלה,

אפרת גיליס

שלום וברכה....
אני כחודש וחצי לאחר לידה ומאוד מתוסכלת.... התינוקת לא מפסיקה לצרוח ורוצה רק להיות על הידיים כל היום!
היא לא תופסת מוצץ ואני מוצאת את עצמי סביבה 24 שעות ביממה (יש לי עוד שני ילדים בני 6 ו-5) אין לי כוחות להתייחס אליהם כי התינוקת שואבת ממני את כל האנרגיות האפשריות, המצב הסטטי שלה הוא או לינוק או להיות על הידיים מאוד קשה לי ואני לא יודעת אם בגיל כזה יש מושג של"התרגלה לידיים", בלילה היא ממעיטה לישון וכשהיא ערה היא צורחת......אז צריך להרים אותה, לא קיים מצב בו היא שוכבת בעגלה או בערסל בשקט. מה עושים????????????? בבקשה עזרה מכל מי שיכול לייעץ לי!

הי רויטל
קודם כל מזל טוב!
אני מאוד מבינה לליבך ויודעת עד כמה זה קשה להתנהל עם שלושה ילדים כשיש תינוקת שכל הזמן בוכה. אין ספק שזה מצב מאוד לא קל והדבר היחיד שיכול לעודד הוא שמנסיון - זה עובר!.
לצערי, אינני יכולה הרבה לעזור.
גיל חודש וחצי זה לא גיל שתינוקות מפתחים כבר הרגלים ומרבית התאוריות הפסיכולוגיות (אם לא כולן) מדברות על חצי שנה לפחות בה יש להיענות לצרכי התינוק עד כמה שניתן, ללא חשש מהרגלים רעים. לכן, המלצתי היא להרים על הידיים ככל שצריך כדי להרגיע את התינוקת ולנסות להורידה כשאפשר.
מה שכן, את מתארת עד כמה קשה לך ויכול להיות שזה עובר גם לה ולכן היא פחות רגועה. לכן, מה שכן ניתן לעשות, זה להשיג לך תמיכה ועזרה. זה יכול להיות משפחה, בן זוג, חברות, בייביסיטר וכל מה שאת יכולה להשיג כדי שגם יהיה לך יותר קל עם הגדולים ותוכלי יותר להתפנות אליהם, ושגם יהיה לך קצת זמן לעצמך לצבור כוחות, לנוח ולא לשמוע את הבכי המתסכל. עזרה זו יכולה להיות יעילה גם מההיבט שיהיה מישהו אחר שיתן יותר תשומת לב לגדולים ואני מאמינה שהכוחות יחזרו אליך כשהדברים קצת ירגעו.

המון בהצלחה,
אפרת גיליס

אפרת,
תודה רבה, מעודד לדעת שזה יחלוף.... ושאין זה הרגל לידיים בגיל כזה! אשתדל לשנות את הגישה ולגלות סבלנות כדי שהתינוקת לא תרגיש בלחץ ובעצבים שלי.
שוב תודה!
רויטל.

שלום
בכי הוא סימן לצרה כלשהי- מפשוטה כמו גזים, ועד הפרעה חושית או אחרת. משהו מציק לילדה. זה מאד שווה בדיקה, ולא רק המתנה לגיל אחר.
מיכאל

הי שוב
מיכאל קודם כל תודה על התגובה.
אני מסכימה איתך שבכי מעיד על כך שמשהו מפריע לילדה ולכן ההנחיה היא להרים על הידיים ולתת מענה לקושי ולא 'לחנך' בשלב כל כך מוקדם של החיים. אין ספק שאם יש בכי ברמה חריגה העניין מצריך בדיקה רפואית כדי לשלול בעיה כזו או אחרת ותודה שהבהרת נקודה זו!.
רק דבר אחד קטן, אמנם סמנטי אך עם משמעות מאוד גדולה בעיני - צרות זו מילה חזקה מדי לטעמי כי זה יכול להיות ממשהו מאוד ספציפי של אי נוחות (כמו למשל שחם מדי או קר מדי לילדה), ואז זו בהחלט לא צרה.
שוב תודה,
אפרת גיליס

אני מאוד מתחברת למה שאפרת כתבה ורוצה להוסיף שמנשא טוב ונוח יכול מאוד לעזור לך. כך עם הילדה עליך וידיים פנויות תוכלי להתפנות לילדייך הגדולים ולבית.

שלום
יש לי בן בכיתה ב' ,הוא תלמיד טוב אבל יש לו בעיה רצינית בהכנת שיעורי בית.
מפני שהוא לא מצליח להתרכז . הוא מסוגל לשבת שעתיים ובקושי לכתוב כמה מילים.
כשאני חוזרת מעבודה אני מתחילה לבדוק מהוא עשה והרבה פעמים אני מוצאת
ששיעורי בית נעשו בצורה רשלנית מאוד, ושאני מבקשת לתקן או לכתוב מחדש
זה בדרך כלל נגמר בבכי ובעצבים ובהרמת קול.
אני ניסיתי כמה דרכים:
1. עשינו טבלה ,שאם כל השבוע שיעורי בית נעשו טוב אז הוא מקבל חייכן ואם יש
6 חייכנים מקבלים מתנה.- לא עזר.
2 גם "איומים" שלא לשחק במחשב וגם לא להזמין חברים-לא עזר.

אני לא יודעת כבר מה לעשות , כל אחר צהריים שלנו ביחד אנחנו יושבים על שיעורי בית.
*** בכללי הילד גם חיובי מאוד,חברותי ,וגם עוסק בספורט(חוג כדור סל),יש לו אחות בת 11 וחצי.
יש לציין כי הילד גם משחק שחמט ויש לו כישרון....אבל ביינתיים הוא משחק בנו.

הי נועה
קראתי את פנייתך ונשמע שבאמת אכפת לך ואת מנסה כמיטב יכולתך.
אחד הקשיים שלנו כהורים הוא להבין במגבלות שלנו להשפיע על התנהגות הילדים. לצערי איננו יכולים לשלוט על ההתנהגות של בננו אלא רק לשלוט על התנהגותנו, מתוך הנחה שההתנהגות שלנו תוביל את הילד לעשות את מה שבחפצנו.
ההבנה שיש לנו רק 'שליטה עצמית' להבדיל מ'שליטה על הילד' היא חשובה כדי לאפשר להורה להתמודד עם מצבים בהם הילד פשוט לא עושה את מה שההורים מבקשים.
ובעניינך - לעשות במקומו שיעורים, או לקחת אחריות במקומו אלו דברים בעייתיים מאחר והם לא מקדמים ומפתחים תלות של הכנת השיעורים בהורה, להבדיל מתמיכה של ההורה בהכנת השיעורים אליה אנו מכוונים.
את מתארת שבנך הוא מאוד מוכשר ושלא מדובר בעניין של קושי שבגללו הוא נמנע משיעורים. אני יכולה לשער כל מיני תרחישים שבגללם הוא לא מכין שיעורים (ויש הרבה - אלו סתם דוגמאות). למשל, שאין לך מחיר מבחינת בית הספר - שציוניו עדיין טובים, שהוא לא מקבל נזיפות מהמורים וכו. אופציה אחרת - שיש לו רווח משני מכל תשומת הלב שהוא מקבל בשל אי הכנת השיעורים בצורה ראויה. ויש עוד הרבה תרחישים. לדעתי שווה לבדוק (אם את יכולה) מה קורה במקרה שלכם.
לצורך כך אני מאוד מאמינה בשיתוף פעולה עם הבית ספר. אני חושבת שעבודה משותפת שלכם כהורים עם המורים יכולה לעזור לכם מאוד: דברי עם המורה, תנסי לקבל ממנה אינפורמציה איך זה משפיע עליו בכיתה, תנסי לבקש ממנה להיות יותר מעורבת בעניין ולהוריד מהמעורבות שלך במקביל (כמו למשל להתייחס לזה, להעיר לו, לבקש ממנו לתקן במהלך השיעור וכו).
במקביל, כפי שציינתי, אני חושבת שכדאי להעביר יותר אחריות לבנך ולהוריד מעורבות מצידך. אם הוא תלמיד טוב עם יכולות, לא מדובר בסיכון ואפשר לתת לו תקופה של להתמודד עם ההשלכות של אופן הכנת השיעורים שלו, כדי לתת לו לבחור מה נכון עבורו. הרבה פעמים, דווקא אז, הילדים מתחילים להכין שיעורים מיוזמתם ומתוך אחריותם. יכול להיות שכל ההתנהלות עם השיעורים מולו מספקת עבורו צרכים מסויימים ואז זה מה שמונע את שינוי ההרגלים. בנוסף, הרבה פעמים הנושא הופך להיות טעון בין הילד להורה, ולכן אפשר גם להיעזר בתמיכה של קרובים. יכול להיות שאפשר להעביר את ההתנהלות על השיעורים מול האב, מול קרוב אחר או דמות סמכות אחרת שמעורבת בחיי הילד ולהוציא אותך מהתמונה. פעמים רבות כשהדברים הופכים טעונים, מספיק שינוי כזה בשביל שינויים.

מה דעתך?
אפרת גיליס

יש לי שלושה ילדים בגילאים 17 , 14 והקטן בן 5
בני הקטן מאוד קשור לאימו עדיין לא רוצה להיפרד מהמוצץ,
ישן איתנו במיטה , פוחד לחפוף ראש עד לפני שנה שנה לא הי מוכן להישאר לבד עם אף אחד מלבד אימו.

היום מוכן להישאר איתי עם הסבתא בלבד(לא ניתן למשל להשאירו אצל חברים קרובים)

אציין כי אשתי עוברת כיום טיפול נפשי בעקבות התעללות קשה שעברה בילדותה.

הטיפול החל לפני כשמונה חודשים ולפניו היה משפט לפוגע שנמשך שנים רבות עוד מלפני הולדת בני בן ה 5 .

שאלתי היא לגבי כל הדברים שציינתי ,באיזו דרך עלי לפעול מבחינה עקרונית?

האם להציב גבולות באופן הדרגתי עד שיתרגל להיות בלי מוצץ, שישאר לבד גם אצל אחרים(שמכיר היטב) וכו'..

או לחכות שיגדל מעט ואולי באופן טבעי ,יסתדרו הדברים מעצמם לדוגמא כמו שבהתחלה לא היה מוכן להישאר לבד בלי אמא אפילו לא איתי ועכשיו מוכן להישאר איתא ועם הסבתא??

תודה

יוסי 054-7879142

יוסי שלום,
ראשית אני מתנצלת על העיכוב בתשובה (חופש פסח....)
קראתי את שאלתך ואני חושבת שהתשובה לשאלותיך היא מה אתה ואישתך מרגישים. באופן עקרוני בנך בגיל שהוא אמור לישון בחדרו, ורוב הילדים כבר נגמלים ממוצץ לגמרי, ואם לא אז לפחות למרבית שעות היום. לכן, על פי הספר, כן, אתם אמורים להציב גבולות בהדרגה כדי לאפשר לו לסגל הרגלים חדשים. יחד עם זאת, כדי לעשות כן, אתם צריכים להיות שלמים עם מה שאתם עושים ולהרגיש שזה מה שאתם מאמינים בו ומסוגלים להתמיד בו. שינוי הרגלים הוא תהליך ארוך ומתיש, בו נדרשת התמדה ארוכה (עם מעידות כאלה ואחרות שהן חלק בלתי נפרד מההתמדה) והרבה כח רצון ואמונה ולכן אני סבורה שכל עוד אינכם חשים במצוקה כלשהי לגבי זה שישן איתכם לא יהיה בכוחכם לעשות את השינוי, לפחות לא לאורך זמן.
מה שנראה לי הכי נכון זה לחשוב ביחד עם אשתך מה אתם מאמינים שנכון כרגע עבור בנכם (אתם הרי מכירים אותו הכי טוב) ולהתחיל מהדבר הזה. בכל מקרה צריך להתחיל מדבר אחד, ורק כשמסיימים אותו לעבור לדבר הבא.
מה שכן, חשוב לי לציין שלעיתים דווקא בתקופות קשות הנטייה שלנו ההורים היא להגמיש את הגבולות מתוך רחמים על הילדים ורכות שאנו חושבים שהם צריכים, אך דווקא בתקופות אלו, אני סבורה שדברים ברורים ולא עמומים, שמסדרים ומארגנים לילדים את ההתנהלות, הם אלו שעוזרים.

המון בהצלחה,
אפרת גיליס